אתי הספרנית


יש לי איזה רומן חדש ולא ברור. יותר שנאה מאהבה. כבר על ההתחלה ידעתי שהיא חדשות רעות וש-that girl is no good for me. גירל זאת קצת הגזמה, יותר כמו אישה או גיברת. כבר סיפרתי עליה בעבר ונתתי לה את השם הבדוי ברוריה, עכשיו אני יודעת איך קוראים לה ומהרגע הראשון הפיוזים שלי קפצו כשראיתי אותה. קוראים לה אתי. אתי הספרנית.

הכל התחיל כשחברה הזמינה אותי לשעת סיפור בישוב הסמוך יחד עם הילדים. באנו, קנינו כרטיס והדבר הראשון שראינו זה את אתי מתחרפנת כשכל הילדים (שהיא הזמינה לשעת סיפור) השתוללו והתרוצצו ולא המתינו בחוץ עד 16:45 כמו שהיה כתוב בהזמנה לאירוע. היה שם הרבה "ששששש!" וניסיון להשליט סדר ומשמעת על חבורת בני 2.5 עד 6. להגנתי אומר שניסיתי פעם ופעמיים את עניין שעת הסיפור אבל פשוש פשוט לא זרם, אז החלטתי לוותר אחרי הפעם השנייה, אבל לי פתאום התעורר החשק לחדש מנוי לספרייה העירונית, יותר מ-10 שנים אחרי הפעם הקודמת שהגעתי לאחת.
ביום ראשון הגעתי בפעם הראשונה, לבד, במיטב הטרניינג שלי, והתקבלתי ע"י ספרנית אחרת, אבל הכל תחת עיניה הפקוחה של אתי שישבה לידה. מילאתי טופס, שילמתי 5 שקלים מנוי ובאתי לפנות לבחור ספרים. אבל אתי עוד לא סיימה איתי. "קראת את התקנון?" אמרה ונתנה לי דף משוכפל עם הוראות השעה. העמדתי פנים שאני קוראת ואז היא שאלה האם אני בעלת בית או שוכרת ביישוב הסמוך. קצת מבולבלת עניתי שאני שוכרת, ואז הגיעה השאלה הגדולה "הבאת איתך חוזה שכירות?". אה? מודה שהתעצבנתי. לא מספיק שהיא מנהלת את כל ההליך דרך עושת דברה ורודה בי מהרגע שנכנסתי דרך הדלת, עכשיו אני גם עובדת בשבילה? "לא. אין לי חוזה שכירות כאן". "את לא יכולה להירשם בלי חוזה שכירות". היא הוסיפה והסבירה לי כאילו אני ילדה מטומטמת שהיא לא יכולה לרשום אותי בלי חוזה שכירות, כי אני עלולה לברוח לה עם הספרים המושאלים לירושלים ולא יראו אותי יותר (מה?). כנראה שההסברים האלה עובדים על הקליינטים הקבועים שלה (תלמידי כיתה ז' מביה"ס הסמוך), אבל אני קצת בוגרת יותר וראיתי ספרייה או שתיים בחיי. הסתכלתי עליה והסברתי כמו שמסבירים לילדה קטנה "גברתי, אני אשמח לתת לך לראות את תעודת הזהות שלי אבל חוזה שכירות אני לא מביאה לך. כשבאתי למשרד הפנים לשנות את הכתובת בתעודת הזהות הבאתי חוזה שכירות כהוכחה, ואם זה טוב מספיק בשבילם, זה טוב מספיק בשבילך". היא הבינה שאני לא מוותרת ועשתה לי ג'סטה. "טוב, אני רושמת לך בטופס הערה ותביאי חוזה שכירות בפעם הבאה שאת באה". כשסיימתי ובאתי מהספרייה עם הספרים שבחרתי היא שאלה אותי שוב אם קראתי את התקנון, כמסמנת לי שהיא הבוס ושכדי לי מאוד להבין את זה. פה אתי חתמה איתי חוזה בלי לדעת, ברית דם, שבה כתוב שעל גופתי המתה היא הולכת לקבל ממני העתק חוזה (על אף שהוא נח בהישג ידי במגירה שליד שולחן הכתיבה שלי).

היום הייתי בסידורים מחוץ לבית ובהבזק של רגע בחרתי לקפוץ לספריה ולחפש ספר שחשקה נפשי לעלעל בו. חששתי שאני עלולה להיתקל שוב באופטימוס פריים של הספרייה העירונית, אך כשהגעתי ישבה אישה דתייה נעימה למראה ליד המחשב ואין אתי ככל שהעין רואה. שמחתי ופניתי למדף לחפש. בעודי מעלעלת קול מוכר נשמע נכנס דרך הדלת. היא כאן. here's Eti! מוכנה לקרב הגעתי לדלפק. הדתייה הנחמדה אמרה לי שלא אוכל לקחת ספרים חדשים עד שלא אחזיר את הקודמים ושכתוב לי במחשב שאני חייבת להביא עותק של חוזה השכירות (הפסיכית אשכרה הכניסה את זה למחשב). אני ביקשתי שתאשר לי לפחות עוד אחד ואני אחזיר את כולם בפעם הבאה. היא הסתכלה על אתי (כמו הקודמות לפניה, מסתבר שלאף אחת בספרייה הזאת אין דעה או עמוד שדרה חוץ מהספרנית הרודנית הראשית) שאמרה "תאשרי לה עוד אחד" ושוב התחילה איתי את הוויכוח על החוזה. הסברתי לה שוב שאני לא מעוניינת לחשוף את החוזה שלי והיא אמרה לי "אבל ממה'לה, זה בתקנון" (דאמט! חייבת לקרוא את התקנון הארור הזה!). בחרתי לא להגיב, להגיד תודה על הספר ולצאת משם. יש לי כבר רעיונות איך להוריד אותה מהגב שלי, אחד מהם כולל שימוש בשם וכתובת פיקטיביים, כי אני יכולה ויש לי משאבים שאתי לא יודעת עליהם, אנשים שאוהדים את המטרה שלי וחושבים כמוני שמשטר האימה הזה צריך להסתיים. בינתיים אני נחושה מתמיד לסיים את המלחמה הזאת כשאני מנצחת ושאני ארים את חרב המנצחים בתום הקרב אני הולכת להגיד לה 3 מילים בלבד:

ממה'לה תקראי לאחותך.

החברה הכי טובה

יש לי חברה אחת, כבר דיי הרבה זמן. כאילו ממש מלא. כלומר אני מכירה אותה חצי מהחיים שלי פיזית. ויש סיבה לזה. היא החברה הכי טובה שלי. אנחנו ביחד מאז הצבא. שנאנו את אותו מפקד גף ביחד, אכלנו את אותו אוכל מזעזע בחדר האוכל, ישנו באותו חדר במגורי בנות וסבלנו מאותם מטוסים שהמריאו ונחתו פחות מ-100 מטר מהמיטה שלנו, ושלא נדבר על הריח ה"קסום" שהפציע כל בוקר מבתי הזיקוק ממש לא רחוק מהבסיס (צר לי שלא רצנו על הג'בלאות ביחד או שאין לי סיפורי מסע כומתה. היינו זוג בנות ג'ובניקיות ועל כן כל סיפור שאספר יהיה קשור לניירת או טלפונים. או סוליטר). בקיצור יש הרבה היסטוריה.

אחרי הצבא היא המשיכה ללימודים אקדמאים גבוהים ומוצלחים בטכניון (תואר ראשון+שני) ואני לקריירה אקדמית קצת יותר מקרטעת אבל עם סוף טוב (יצאתי עם תואר וזה מה שחשוב). התואר הראשון שלה עבר בקלילות אך בתואר השני היא נתקלה במכשול לא צפוי – הזבל האנושי. תואר שני בתחום שלה כולל קבלה למעבדה ועבודת מחקר של שנתיים. הלימודים היו מעניינים, מנהל המעבדה (כלומר הבוס) היה בסדר אבל השותפות למבחנה ולמיקרוסקופ היו אפעס לא משהו. הם החליטו, אי שם בהתחלה שהיא לא מוצאת חן בעיניהן מסיבה לא ברורה (כי השמש זרחה להן מהתחת באותו יום או סתם כי הן היו ותיקות יותר ויכלו לעשות מה שבא להן) ופשוט מיררו את חייה באופן יום יומי. גם בבית לא היו שושנים. שותפה שלה לדירה התחילה לצאת עם בחור שלא היה בדיוק בראש מצעד הפזמונים, והיא נאלצה לספוג את נוכחותו כי זה מה שחברות עושות כשלשותפות/חברות שלהן יש חבר.
אני לא זוכרת בדיוק למה אבל הייתי באה לשם דיי הרבה בסופי השבוע. הייתי סטודנטית בתל אביב והייתי לוקחת אוטובוס עד תחנת הרכבת, שם עליתי ונסעתי עד תחנת בת גלים, יורדת, הולכת כמה דקות ומגיעה. אני זוכרת שהיה לי כיף. הייתי יוצאת עם חברות של ה-BFF שלי למועדונים, היינו רוקדות (פעם באמת עשיתי את הדברים האלה), היינו מטיילות ליד הים, עושות הליכות, חופרות אחת לשנייה וכל שאר הדברים שבנות בתחילת גיל ה-20 עושות. היא הייתה בוכה לי על הבנות מהמעבדה שלה, אני הייתי מתלוננת על הלימודים שלי וככה העברנו את הזמן. הרבה שנים אחרי שהשנתיים הזוועתיות האלה נגמרו בשבילה היא אמרה לי שהיא ממש העריכה את התמיכה שלי בתקופה ההיא ושממש הצלתי אותה עם הביקורים שלי. הייתי מופתעת. ידעתי שהיה לה רע מאוד וידעתי שהיה לי כיף לבוא אליה אבל איכשהו לא חיברתי את השניים ביחד. מדהים לחשוב שאני באתי לבלות עם החברה הכי טובה שלי והיא חיכתה בצמא למפגשים שלנו כי כל השאר היה רע וזה היה כיפי וטוב.
עברו מאז אי אלו שנים וחברתי הטובה ילדה בת בשעה טובה. אני מתוקף היותי החברה הטובה (ומובטלת לעת עתה) התחלתי להגיע אליה לביקור שבועי. פשוש בגן ואני באה לכמה שעות עד שצריך לחזור ולאסוף אותו. אנחנו לא עושות יותר מידי. לרוב יושבות בבית, היא מניקה ומשעשעת את הילדה. לפעמים יוצאות לטיול או לסידורים קטנים. פעם אחת באתי והחזקתי את התינוקת בזמן שחברתי התקלחה (דבר שהיא ייחלה לו שעות מספר). ואני לא רואה את זה כמשהו מיוחד, אני לא מנקה לה את הבית או מבשלת, או עושה בייביסיטר בזמן שהיא ישנה. אבל אז אני נזכרת כמה אומללה אני הייתי בחופשת לידה, לבד בבית בלי יכולת לצאת לשום מקום, עם תינוק בוכה בין 4 קירות וכמה היה נחמד לי אם מישהו היה בא לבקר אותי פעם בשבוע. בן אדם מבוגר שיחייך, יחזיק את הילד בזמן שאני משתינה ויתעלם מפיג'מת הפליטות שלי. ואני חושבת שזה נורא נחמד, שלי יוצא לבלות עם חברה שלי ולה יוצא לדבר עם בן אדם מבוגר שמתעלם מהציצי השלוף שלה וערימות הכביסה. ואז אני חושבת שכנראה התמיכה הזאת שנראת אולי אגבית אבל שווה את משקלה בזהב היא הסיבה ששרדנו כבר כמעט 20 שנה. כשאוהבים מישהו זה קל. אז קצת באיחור אבל מזל טוב מותק. מחכה לעוד הרבה שנים של כיף.

פשוש ורופאת השיניים החמודה

איזה יום סוער וגשום היה אתמול! היום הראשון הרשמי של החורף. ומה עושים ביום כזה כדי לחגוג אותו במלוא הדרו? נכון! יוצאים מהבית והולכים עם הפשוש שלך לרופאת שיניים לראשונה! מה לא? רק אצלי?
בכל מקרה כשקבעתי את התור לא ידעתי שזה יהיה היום שבו יפתחו ארובות השמיים אבל מכיוון שהרופאה שקבענו אליה כל כך נחשקת וממש הייתי צריכה להתאמץ להשיג תור אז סגרתי לפשוש את המעיל עד הסוף, חבשתי לו כובע ויצאנו לדרך. אני אומנם כבר גרה כמה שנים ליד ירושלים ומגיעה אליה דיי הרבה אבל אף פעם אני לא מצליחה להסתדר עם החנייה. התפללתי לבודהה שנמצא חנייה קרובה והאל השמנמן והחמוד הקשיב לתפילותיי ומצא לי חנייה מקורה, במחיר סביר לשעה עם ריח שתן בילט אין. אין מה לומר, כל מה שחיפשתי בחנייה ועוד. בעוד שאת פשוש הלבשתי כאילו אנחנו הולכים לכבוש את פולין אני התלבשתי כאילו נתקעתי בארץ זרה עם מזוודה מלאה בבגדים לא מתאימים לעונה ואמרתי לעצמי "זה מה שיש ועם זה ננצח". לא היה לי קר אבל שכחתי שמטרייה הומצאה מסיבה כלשהי ואני הגעתי למרפאה א. בדרך הכי ארוכה שאפשר היה למצוא, ממש עשיתי סיבוב והכפלתי את דרכי בגשם השוטף, מה שהוביל לזה ש- ב. הגעתי עם שיער ספוג וקפוצ'ון ספוג. פשוש שרד את כל זה בהרבה יותר חן ממני.
בכניסה למרפאה קיבלה אותנו בתיה פקידת הקבלה, שלא הראתה נלהבות יתר לביצוע תפקידה, ואני מניחה שהדרך הטובה ביותר לתאר אותה היא ששמה הוא "בתיה" עם כל המשתמע מזה. התיישבנו בחדר ההמתנה וחיכינו לתורנו (שכמובן התעכב). מתוך החדר נשמעו זעקות כאב, שהתגברו ככל שהזמן עבר. בחיי שזה הרגיש כאילו אנחנו בסצנה מתוך קומדיה על רופאי שיניים סדיסטיים. בתום הטיפול יצא מהחדר ילדון בן 8 לערך עם דמעות בעיניים, שיותר משכאב לו נראה לי שהוא נעלב מהעובדה שחיטטו לו בפה וזה לא הרגיש כאילו דובוני איכפת לי נחתו לו היישר עם הלשון. אביו ניסה לנחם אותו אבל שמר על קור רוח ואף התבדח עם הרופאה. כנראה גם הוא יודע שאין באמת דובוני איכפת לי. לאחר תור של עוד מטופלת שהייתה לפנינו ("אנחנו קצת בעיכוב היום" התנצלה בתיה") במהלכו עסקנו בפרק של סמי הכבאי, דף מדבקות של מכוניות שהכינותי מראש, כוס מים, הספרים והמגזינים שהיו במקום, חצי פרק של בוב הבנאי ועוד סוף סוף הגיע תורנו.
דר' רווית באמת הייתה מקסימה, צריך אופי מיוחד לעבוד עם ילדים בגיל של פשוש וגם עם הורים לילדים בגיל של פשוש. כשנכנסו למרפאה בתיה ביקשה ממני למלא טופס בנוגע להיסטוריה והפרטים הרפואיים של פשוש. כשהגעתי לשאלת "מקצוע האם" היססתי לרגע לפני שכתבתי "סופרת". אף אחד לא קורא את הדברים האלה ממילא נכון? הם ישר מתייקים אותם ומשתמשים בפרטים שם בעת הצורך. אז זהו, שלא. רווית המקסימה שאלה אותי האם אני באמת סופרת ומה כתבתי. נאלצתי לענות במבוכת מה שאני סופרת בשאיפה ושזה נחמד יותר לכתוב סופרת מ-"מסיימת אבטלה". רוב המפגש היה מולי, שכן הפשוש עוד לא בשל לענות לשאלות בסגנון תדירות הברשת השיניים והאם המשחה שלו מכילה פלואריד. פשוש, שכבר הראה סימני עייפות ורעב (הוצאתי אותו מהגן לפני ארוחת הצהריים ובעקבות העיכוב בתור גלשנו כבר לזמן השנ"צ שלו), היה קצת חסר סבלנות וקצת התבכיין כשהכנסתי לו את הלוחית לפה בזמן הצילום. בסופו של דבר הוא בחר מתנה מקופסת המתנות ודר' רווית שלחה אותנו לדרכנו. אבל ההפתעה האחרונה עוד הייתה לפנינו, כאשר בתיה אמרה לי כמה התענוג הזה עלה. חברים, אם הייתם יודעים כמה הרבע שעה הזאת עלתה לי הייתם מבינים שאתם בעסק הלא נכון. אז נכון שלא עשיתי סקר שוק והלכתי לפי המלצה של גורם מומחה שאני סומכת עליו, וכן אני שמחה שזאת הייתה כזאת חוויה חיובית אבל פאק! ברור לי שאין כסף באומנות וכתיבה בפרט אבל היום הבנתי באמת איפה אני נמצאת בשרשרת המזון.

אחרי שפילסתי לנו דרך הביתה, זמן שבו פשוש אכל טוסט שהכינותי מראש ואני אכלתי את הלב, חשבתי לעצמי שהעיקר שפשוש יישאר יפה ולא יפלו לו השיניים. סטטיסטית אנשים יפים מרוויחים יותר ואני צריכה מישהו שיפרנס אותי ואת תחת האמנית המורעבת שלי. אולי אשלח אותו לבית ספר לרפואת שיניים.

שעת סיפור

אתמול אמא של חבר של פשוש מהמעון שלחה לי הודעה אם בא לי ללכת לשעת סיפור בישוב לידינו (כן, יש לי אמהות חברות מהמעון, מי היה מאמין שזה יקרה). המחיר נראה סביר (15 ש"ח), המרחק נראה סביר (12 דקות נסיעה) והפעילות נראתה סבירה (הישוב שבו אני גרה הוא ממש פצפון ואין בו פעילויות מסוג זה). יאללה, ננסה, אמרתי לעצמי. פשוש אוהב סיפורים, זאת פעילות שתעסיק אותו עד שעת ארוחת ערב והשינה, מתכון מנצח. בגלל שהאמא תפסה אותי באמצע שנת הבוקר שלי (אני מובטלת, תתמודדו) פספסתי פרטים חשובים כמו איזה סיפור יספרו, ויותר חשוב, לאיזה גילאים הפעילות מיועדת. כשכבר גיליתי שהפעילות מיועדת לגילאי 3-6 כבר היה מאוחר מידי לסגת. אמא אחרת אמרה לי שהיה דיון סוער בנושא בקבוצת הוואטסאפ של היישוב ולאחריה הוחלט ששנתיים וקצת זה קטן מידי להנות מהמופע (כן, זה מה שדנים בו בקבוצת הוואטסאפ של היישוב. אין מה להגיד, רק אקשן יש פה). אמרתי שאלך ואני פולנייה, אז כשאומרים – הולכים.
יצאנו לדרך פשוש ואני מהמעון שמחים וטובי לב, כי אנחנו במשימה! יש לנו שעת סיפור להגיע אליה! הוייז כוון ויצאנו לדרך. נוסעים נוסעים נוסעים, המסלול נראה מוביל אותנו לאזור נטוש יותר ויותר, ממש הגענו לקצה היישוב (הקטן ממילא). בין סניף של משרד הפנים, הג'ימבורי המקומי ויד הנצחה לנופלים הגענו לספריה העירונית של גבעת זאב. כשנכנסנו לספריה כדי לקנות כרטיס נתקלנו בספרנית קשישה, מקלישה (אניצי הקש הצהובים שהיו מחוברים לראשה נראו כאילו הם היו עייפים מעמל היום יותר ממנה) ונרגנת. "כל מי שלא נמצא כאן לקנות כרטיס לצאת החוצה בבקשה! שששששששששששש!" קראה בניסיון נואש לעשות את עבודתה ולהשליט סדר בין כל האמהות והפעוטות שבאו לשעת סיפור לבין באי הספרייה התמימים. קניתי את הכרטיס מ"ברוריה" (שם בדוי) תוך כדי שהיא משקיטה בקול רם את הנוכחים ויצאתי עם פשוש החוצה לחכות לתחילת המופע. בינתיים חבר של פשוש הגיע והם התחילו לרדוף אחד אחרי השני בשמחה, פעילות שאני ואמא של חבר של פשוש נאלצנו לחתוך בשביל המטרה שלשמה התכנסנו.

בכניסה התגודדו אמהות ועשרות ילדיהן המתרוצצים, בעוד שברוריה מנסה בכוחותיה האחרונים להתגבר על הבלגן, למכור כרטיסים ולקחת ספחים של כרטיסים שכבר נמכרו. אפשר היה לראות שכל זה לא בשביל ברוריה, היא רק רצתה שהכאוס הזה ייגמר והיא תוכל לשבת בדלפק שלה ולפלוט "ששש" מידי פעם. החבורה שלנו התמקמה בצד אחד של החדר (שהיה חדר מחשבים גדול ופתוח, כלומר לא הייתה לו דלת) בזמן שחיכינו ששאר הילדים והאמהות יתמקמו ושהמפעיל, שכבר הגיע לפני חצי שעה, יסיים להתארגן. לפשוש היה חם ומשעמם והייתי צריכה להפעיל בשבילו פרק של יצירת מופת כלשהי בנייד על בנאי או כבאי או מכונאי רכב כדי שיישאר לשבת בזמן שאנחנו ממתינים. הייתי צריכה להבין כבר אז שאין טעם להישאר.

ברוריה נעמדה מול כולנו ואמרה בחיוך רחב "אני מאוד שמחה להציג את אורן שבא היום לספר לנו סיפור. מקווה שכולכם תהנו!" והיא באמת נראתה שמחה (למרות שאז היא חזרה מיד להיות ספרנית והעירה לאמא אחת על איפה הבן שלה יושב). הסיפור שבאנו לראות הוא פינוקיו, לא שניתן היה לנחש זאת מהתפאורה. המפעיל, אורן שמו, ביקש מהילדים שישבו קרוב מידי אליו שיזוזו מעט אחורה. "ילדים, אתם יושבים קרוב מאוד לאזור הבמה ויהיה לי קשה מאוד להופיע כי אני עלול לדרוך עליכם בטעות". משהו בהבעת פניו וטון הדיבור שלו גרם לי לחשוב שאולי הוא היה שמח לעשות את זה גם לא בטעות. ההופעה התחילה ואני סגרתי את הנייד כדי שנוכל שנינו להתעמק בחוויה. אורן התחיל לספר את הסיפור בקול דרמטי ומוגזם, שלף בובות כאלה ואחרות כדמויות (כולל בובת צפרדע שלא הבנתי מה הקשר שלה לסיפור ובובת פיה מכוערת מאוד, שלא הבנתי מה הקשר שלה לפיות, אולי חצאית הטוטו שלה?), חבש פאה ושפם מלאכותי כדי לדמות את דמותו של ג'פטו וניהל דיאלוגים בינו לבין הדמויות האחרות. פשוש לא התרשם מכל האביזרים והתחיל לקום ולהסתובב בין הילדים האחרים שישבו על המחצלות. אחרי כמה דקות הוא תפס לי באצבע ואמר לי "בואי", סימן מוסכם שאומר בשפתו "באמא שלך לאן גררת אותי, בואי בואי מהר נתחפף מפה לפני שאני מתהפך עליך" (הילד חצי מזרחני אחרי הכל). ניסיתי להשאיר אותו במקום אבל אחרי כמה דקות התייאשתי ושאלתי את עצמי באמת לאן גררתי אותנו ואולי צריך להגיד שלום לאורן ולבובותיו. אחרי עוד כמה דקות משמימות כאלה לקחתי את פשוש ונמלטנו. לא הסתכלנו אחורה.
אחרי שחזרנו הביתה ופשוש ישב לאכול אמא של חבר של פשוש שלחה לי הודעה. גם הם לא שרדו את סוף שעת סיפור. נשמתי לרווחה. זה לא שפשוש לא אדם תרבותי וזה לא שאני צינית מכדי להנות ממופע לילדים. "אולי פשוט הסיפור לא היה משהו" היא כותבת לי. "אז זאת לא רק אני?" שאלתי בחזרה. "לא, לא רק את" ענתה והוסיפה סמיילי קורץ. זקפתי אף בשמחת ניצחון וואמרתי לפשוש " שבוע הבא נלך לבלט? או שאתה מעדיף מחול מודרני?". "תומס הקטר!" קרא הילד ותקע עוד סליל פסטה בפה. רק תרבות אצלנו בבית, רק תרבות.

חצי שנה

והנה עברה חצי שנה. חצי שנה של אבטלה, חצי שנה מאז היום האחרון שבו קמתי בבוקר (האמת שזה היה בצהריים כי עבדתי משמרת ערב), התארגנתי, הגעת לעבודה, החתמתי כרטיס ועשיתי מה שמצופה ממני כעובדת. ואז זה נגמר. היו לי הרבה תכניות וציפיות לתקופת האבטלה הזאת, חלקן הגשמתי וחלקן לא. ביליתי עם הילד, העברנו בכיף את החופש הגדול שלו אצל ההורים שלי וככה גם נהנו מזמן משפחתי. בעיקר קיוויתי למצוא את השלב הבא בקריירה שלי אבל לצערי זה לא יצא לפועל. עכשיו אני מודה בתבוסה שלי ומנסה לחזור למקום שבו היה לי הכי נחמד עד כה, הכרתי את האנשים הכי טובים ועבדתי עם הדבר שהכי היה לי כיף לעבוד איתו – ספרים. יש אנשים שנורא אוהבים להיות מובטלים, הם יודעים בדיוק איך היום שלהם נראה ומה יעשו ואיך יעבירו את הזמן בין חתימה לחתימה בלשכה. אני מודה שלי זה קצת יותר קשה. אני אוהבת לעבוד, אוהבת שיש לי סיבה לצאת מהבית, לפגוש אנשים, להרגישה יעילה ומועילה. האמת שזה תמיד מפתיע אותי מחדש, אני כזאת חסרת מוטיבציה בכל מיני תחומים אחרים כך שזה ממש מפתיע אותי כל פעם מחדש שאני אוהבת שיש לי עבודה. אולי החינוך הסובייטי הצליח במשהו אחרי הכל.
בכל מקרה אני עכשיו נמצאת במצב שבו אני מוחלת על גאוותי וחוזרת לאנשים שקיוויתי לא להצטרך לדבר איתם שוב, נשות כ"א שאני לא מבינה מה הבעיה שלהן (חוץ מחוסר יעילות כללית) ומנהל אזור שמעולם לא אהבתי וכנראה גם לא אלמד לאהוב. בינתיים אף אחד לא טורח לחזור אליי, מה שקצת גורם לי להרגיש שאפילו בעבודת שכר המינימום לשעבר שלי כבר לא כל כך בטוחים שבא להם עליי. כנראה שזה קצת הדדי אבל עדיין פוגע קצת בביטחון העצמי (אתם רשת ספרים שמשלמת שכר מינימום, תגידו תודה שאני בכלל חושבת על לחזור אליכם). זה קצת כמו להידחות על ידי מישהו שיצאת איתו והיה בסדר אבל לא ממש בא לך לצאת איתו שוב ואז כשהוא ממסמס אותך פתאום הגאווה מרימה את ראשה וכל מה שעולה לך בראש זה "פחחח היה מת לצאת איתי, למה מי הוא חושב שהוא בכלל" ועוד פנינים מהסוג הזה.
חלק מ(ניסיון) החזרה שלי לשוק העבודה היא הצורך להתרגל לכך שעקב נסיבות כאלה ואחרות אני חייבת למצוא לעצמי את הדבר הזה שנקרא "משרת אם". בחיי שקיוויתי לעולם לא להצטרך להידרש למושג הזה. רציתי למצוא משרה שמתאימה לי ואיכשהו גם אג'נגל את פשוש לתוך סדר היום של יום עבודה מלא. פתאום אני צריכה לברר מה הן שעות העבודה הנדרשות, איך אפשר לתמרן איתן את שעת ההוצאה מהגן ובעיקר איך להתמודד עם משכורת של הדבר הזה שנקרא משרת אם (שבעיקר כנראה בא להעליב אמהות ו/או להעניש אותן על כך שבחרו לעשות ילדים). זה מרגיש לא נעים, כאילו שמישהו עושה לי טובה שהוא מעסיק אותי במקום להבין שהוא מקבלת עובדת טובה שלא יכולה (וגם למען האמת לא רוצה) להיות משועבדת למקום העבודה שלה ושיש לה משהו שקצת יותר חשוב לה ממקום העבודה שלה. בואו נודה על האמת – המעסיק אולי ישלם לי את הפנסיה אבל פשוש הוא זה שיבחר לאיזה בית אבות לדחוף אותי, אני יודעת על מי אני רוצה להתחבב.  

ולכל מי ששואל איפה חתיכוש בסיפור רק אומר שהוא לא רק מפרנס אותנו אלא גם חובש שוב את ספסל הלימודים. אני כרגע בשלב שבו אני עוזרת לו במה שאוכל כדי לעזור לו לקדם את הקריירה שלו, ובתקווה בהמשך הוא יתחיל להרוויח את הכסף הגדול ויממן את טיפולי הבוטוקוס שלי והאלכוהוליזם הקל שאפתח בזמן שאשב בפנטהאוז שלנו ואראה ברצף פרקים "the real housewives of Beverly Hills" (כל אחד צריך חלום, לא?).
אז כנראה שלא הצלחתי להגיע לתובנה של "מה ארצה להיות כשאהיה גדולה" למרות שממש ניסיתי, אבל כמו שאומרים בספרי עזרה עצמית – "צריך לצמוח מתוך הקושי". מה שזה אומר זה שאשקיע אקסטרה מאמץ בלהגשים את החלומות שלי מחוץ למקום העבודה, עכשיו כשאני יודעת קצת יותר בבירור מה הם. דבר שני שממש אתאמץ לעשות זה להפסיק לצטט ספרי עזרה עצמית. כאילו באמת? מי זאת ההיפית הזאת עם יותר מידי זמן על הידיים לקרוא שטויות רוחניקיות כאלה? אם הייתי שומעת את עצמי הייתי מגלגלת עיניים על עצמי, שזה ממש קשה. הרבה יותר לגלגל על אחרים. נראה לי שזה זמן טוב לדרינק של "שנייה לפני שאני אוספת את הילד מהגן". אם החיים נותנים לך לימונים תעשי מהם לימונצ'לו ממש חזק ותשתי אותו בזמן שאת משחקת עם הילד אחרי הגן.

11 מסקנות מ-24 שעות עם ילד חולה בבית

11 מסקנות מ-24 שעות עם ילד חולה בבית

א. ילד עם חום זה ילד נחמד יותר מבדרך כלל, בעיקר כי הוא מסטול מחום ונורופן.
ב. ילד עם חום זה גם שילד שנמרח עליך הרבה יותר מברגיל. זה נחמד כי הוא לא משחק במשחק הגברי הרגיל הזה של "אני לא אראה לבת הזאת שאני אוהב אותה" (אפילו שהבת הזאת היא אמא שלו).
ג. בהמשך לסעיף הקודם ילד עם חום זה ילד שרוצה רק את אמא. רק. את. אמא. אבא לא מעניין, יכול ללכת להתנדף, למה הוא מסתכל עליי בכלל, אני מכיר אותו מאיפשהו? זה נורא נחמד ומחמיא לאגו אבל כשאת רוצה פיפי או סתם לסדר את החוטיני שתקוע לך לא טוב והוא רוצה שאמא תמזמז אותו זה לא הולך ביחד. אלי עדיף לעבור לתחתוני סבתא בזמן המחלה שלו.

ד. את לא מנסה להעמיד פנים שאת מאכילה אותו בדברים בריאים ומזינים. הוא בקושי אוכל גם ככה אין טעם לחמם לו פשטידת ברוקולי שהוא יאכל ביס ממנה ויעיף את השאר לרצפה. דובונים וענבים אלה ארוחות לגיטימיות לגמרי.

ה. בהמשך לסעיף הקודם בגלל שהילד חולה זה לגיטימי בשבילך לאכול תפוצ'יפס לארוחת צהריים כי לא היה לך זמן להכין משהו אחר. אני לא בעד התנהגות כזאת ביום-יום אבל כשאין ברירה, אין ברירה.
ו. ילד חולה זה ילד שישן יותר. הרבה יותר. הדבר הכי מדהים שקרה היום זה שהוא התעורר ב-8:00, חזר לישון ב-12:00 וקם ב-15:00. שנ"צ לאם ולילד. why are'nt we funding this?

ז. ילד שחולה זה ילד שמעדיף להישאר בבית במקום לצאת החוצה כי גם ככה הוא בחצי כוח. אז נכון שהוא הרס את הבית אבל לפחות היינו במזגן תוך כדי.

ח. ילד עם חום זה ילד שעושה רגרסיה מסוימת לעברו התינוקי (מדהים שזה דבר שנשאר אצל גברים לכל החיים). אז כשאת מרדימה אותו על הידיים בנענועים זה קצת שונה מלפני שנה וחצי כי 1. הוא פאקינג שוקל 13 קילו לפחות (פעם אחרונה שבדקת) ו-2. האחיזה שלו (מה שנקרא תפיסת פינצטה באפליקציית התינוקות) השתפרה פלאים מאז והוא תופס את השרשרת שלך על הצוואר באחיזת מוות ואת מפחדת שהוא גם ישאיר אותה אצלו אם תורידי אותו מהר מידי מהידיים. כנ"ל לגבי פלולות ונקודות חן בולטות.
ט. תומס הקטר הוא חברך הטוב ביותר. גם סמי הכבאי.
י. מספר הפעמים שתקנחי לו את האף הוא מספר ששואף לאינסוף.
יא. לילד עם חום אין כוח לטנטרומים ולרוב את פותרת כל בעיה עם מוצץ. אם זה לא אם כל הניצחונות אני לא יודעת מה כן.

בתקווה לילד בריא יותר ובמעון יותר מחר. ואמרו אמן.

אגרנים (לא כל כך) אנונימיים

מכירים אנשים שהם אגרנים? שומרים כל מחברת מכיתה ג', נעליי פלטפורמה לא נוחות בצבע אפור עם נצנצים ירוקים עליהן כי "הן במצב מצוין וחבל, אולי עוד יחזור לאופנה?" שקיות ניילון כי "חבל לזרוק", פוחלץ של רקון כי "תראי איזו עבודה יפה, כבר לא מפחלצים ככה בימינו" ועוד ועוד? אז אני לא כזאת (תודה לאל. אין לי מה לעשות עם פוחלץ רקון. למרות שאולי יושבות איפשהו בבית של הוריי הפלטפורמות הנוראיות האלה מכיתה ח'. קישור לתמונה בסוף הפוסט) אבל אני מקורבת בקשר דם למישהי שכן. אני אוהבת אותך אמא אבל הגיע הזמן להוציא אותך מהארון האגרני (יחד עם הפוחלצים והשקיות).
על פי אתר מילוג – המילון העברי החופשי ברשת אגרן הוא מי שנוהג לאגור דברים, אספן. אני נמנעת מלקרוא לאמא שלי אגרנית כפייתית כי מה שקורה בבית ילדותי רחוק שנות אור מהדירות האלה שבהן חפצים נערמים עד גובה התקרה ודי בטוח על פי הריח שחיות בר מתו שם איפשהו בשלב מסוים ולאף אחד אין כוח או רצון למצוא את זירת המוות. אבל ברור לי שיש לה נטייה לצבור רכוש בצורה מוגזמת, נטייה שמטרידה גם את מי שלא גר בביתה. נתחיל מזה שאמא שלי לא זורקת בגדים. יש לה מעילים ופרטי לבוש יפים ושמורים שהיא לבשה בתקופה שאחותי ואני עוד לא נולדנו. המעילים יפים וחלקם נוטה לחזור לאופנה אם מספיק זמן עובר, ואחותי ואני נהנינו מאוד מהעבודה הזאת בתקופות שונות בחיינו בהן גנבנו פריטים מהארון המהולל. אבל אחרי שיום אחד אמי הוציאה קומביניזון תכול, חמוד, סינטטי לחלוטין ועדיין באריזתו המקורית מהארון התחלתי לתהות למה כל זה טוב (קומביניזון תוארך למתישהו לפני שאמא שלי התחתנה עם אבא שלי). היחידה שיכלה להידחס אליו (בקלות רבה יש לציין) היא אחותי הדקיקה אבל גם לה לא היה מה לעשות עם פריט ארכאי כזה שבירור אינו מתאים למזג האוויר הים תיכוני הקטלני שבו אנו חיים. וזה גם בלי להתייחס לטעויות האופנה שצברנו לאורך השנים שעדיין דחוסות בארון ילדותי (מעיל שחור נוראי שלבשתי אי שם בתיכון, פליזים ישנים ואני לא סגורה אם נעלי הפלטפורמה שציינתי עדיין דחוסות שם באיזושהי מגירה. זאת אני דווקא זוקפת לחובתי ולוקחת אחריות מלאה על המחדל. אנסה לחפש ולצלם אותן בפעם הבאה שאבקר). אני חושבת שיש גבול לכמה כדי לשמור ולשמר מבחינה אופנתית. יש פריטים יקרי ערך כספי ו/או רגשי שאפשר וכדי לשמור אבל צריך גם להפעיל שיקול דעת ולהגיד "עד הקומביניזון התכול מפוליאסטר".

אם אימי הייתה משאירה את האובססיה הזאת בד' אמות ביתה הייתי אומרת ניחא ומתמודדת עם המצב רק בביקוריי. הבעיה שהיא גם מחליטה על דעתה עצמה מה חסר לאחותי ולי בביתנו ומחליטה לקנות לנו את הפריטים החסרים לפי טעמה. בפעם האחרונה שהייתי בביקור אימי הכריזה שקנתה לי כוסות שתייה חדשות. אימי לא ידעה (ולא טרחה לברר) שבסיבוב שעשיתי לאחרונה באיקאה קניתי מספר כוסות שתייה להחליף כאלה שנשברו, ושכאשר עברנו למעוננו הנוכחי איכסנתי קופסה שלמה של כוסות שתייה חמה במחסן מפאת עודף וחוסר שימוש, קופסה שיושבת שם כבר שנתיים וחצי וצוברת אבק, רובה ככולה כוסות שהיא עצמה נתנה לי בשלב כזה או אחר. וזאת רק דוגמה אחת לפריטים שהיא קונה לנו ללא צורך ובלי לשאול. הבעיה היא שכשאני אומרת שאני לא צריכה את הדבר שנקנה ללא התייעצות עימי אני בטוחה ש- א. אני גורמת אכזבה עמוקה להוריי (גם אבי חלק מהעסק ברוב המקרים) ב. הפריט יצוץ שוב בשיחה בביקורים עתידיים, בין אם אבחר לקחת אותו איתי או להשאירו. ניחא אם באמת העניין היה נגמר במספר כוסות אבל היו פעמים שנקנו מכשירים חשמליים ללא צורך שעדיין יושבים בארון ואני לא יודעת מה לעשות איתם.
הבעיה העיקרית היא של אימי אבל אם מכניסים את אבי לסיפור מגיעים לכדי החמרת מצב שהוא קשה מנשוא מלכתחילה. האיש מנהל פנקסנות מדוקדקת של אילו מוצרים הוא בחר לקנות לנו, כמה היה צריך לשכנע אותנו לקחת אותם ואחר כך בקשות בלתי פוסקות לדעת איך מתקדם השימוש במוצרים (בשאיפה לקבל מחמאות על טעמו המשובח ועל כך שהצליח לעזור לנו ולהקל את חיינו בעזרת בחירותיו). דוגמאות אחדות לכך הן כיסוי מיוחד שקנה לדשבורד של רכבנו (חתיכוש ואני) על אף שלא ביקשנו וניסיונות חוזרים ונשנים לגרום לנו להשתמש בו כדי להציל את הרכב מנזקי השמש (ואותנו מעצמנו). מקרה נוסף כלל ניסיון לשכנע אותנו לקחת ממנו מצלמת רכב שקנה לעצמו ולהתקינה ברכבנו. למי שלא יודע מצלמות רכב כאלה נפוצות ברחבי ברה"מ לשעבר והכרחית ממש באקלים הפוליטי-חברתי הנוכחי שם, בו אדם יכול לגרום לתאונה בין רכבך ורכבו, לטעון שאתה אחראי למחדל ואז להוציא מתא המטען מחבט ולחבוט בך עד זוב דם. בהייתנו תושבי מדינת ישראל ולא עברייני תנועה גדולים בחרנו לסרב להצעה הנדיבה. עברו כמה חודשים טובים עד שהבין שאנחנו באמת לא מתכוונים לקחת את המצלמה. השיא הגיע עם מכשיר גריל ביתי שניתן לי והוחזר ללא שימוש אחרי כשנה שנתיים. לאחרונה העלה בפני את האפשרות להוריש את הגריל לאחותי "כדי שיהיה לה במה לבשל". "אבא" פניתי אליו בניסיון להיגיון, "מיצי לא ממש מבשלת, היא לא צריכה את המכשיר הזה". "אולי היא תבשל אם יהיה לה את הגריל" ענה בתשובה מוחצת (היא מחצה בעיקר את טיפת ההיגיון האחרונה שהייתה בדיון הזה).

בסופו של יום אני לא המחנכת של הוריי, אני רק מנסה להעיר בעדינות שאולי הגיע הזמן להיפטר מחלק מערימות החפצים שנאגרו בבית לאורך השנים ומקווה שהמסר יחלחל. המצב כרגע הוא כזה שהארונות בבית אימי מלאים עד אפס מקום והחדר שבו גרתי בצעירותי נעשה בלתי שמיש עקב כמות החפצים המאוחסנים בו. שאלתי את אימי לא מזמן למה היא לא מוכנה להיפטר מכל הדברים האלה, שלרובם אין בהם שימוש או שהינם עודפים של חפצים קיימים (בגדים, כלי בית, מצעים) והיא ענתה לי " כשאני גדלתי לא היה לי. גדלנו בתקופה של אחרי המלחמה ונאלצנו להסתפק במועט. היום כשיש לי אני לא יכולה לוותר על חפצים, נפשית אני לא יכולה להיפרד מהם". אני עדיין מקווה שאצליח לגרום לה להפסיק עם המנהג הזה של קניית יתר שבעיקר ממלא את ארונותיי וארונות אחותי (בנוסף לארונותיה), אבל בעיקר אני מקווה שהיא יודעת שאני אוהבת אותה ומעריכה את ניסיונותיה להקל על חיי ולעזור לי. רק אם אפשר, בלי גריל חשמלי כאות לאהבתה.  

 

 קישור לנעליים דומות מאוד לזוועה שישבה שנים במגירה אצל הוריי בארון