אתי הספרנית


יש לי איזה רומן חדש ולא ברור. יותר שנאה מאהבה. כבר על ההתחלה ידעתי שהיא חדשות רעות וש-that girl is no good for me. גירל זאת קצת הגזמה, יותר כמו אישה או גיברת. כבר סיפרתי עליה בעבר ונתתי לה את השם הבדוי ברוריה, עכשיו אני יודעת איך קוראים לה ומהרגע הראשון הפיוזים שלי קפצו כשראיתי אותה. קוראים לה אתי. אתי הספרנית.

הכל התחיל כשחברה הזמינה אותי לשעת סיפור בישוב הסמוך יחד עם הילדים. באנו, קנינו כרטיס והדבר הראשון שראינו זה את אתי מתחרפנת כשכל הילדים (שהיא הזמינה לשעת סיפור) השתוללו והתרוצצו ולא המתינו בחוץ עד 16:45 כמו שהיה כתוב בהזמנה לאירוע. היה שם הרבה "ששששש!" וניסיון להשליט סדר ומשמעת על חבורת בני 2.5 עד 6. להגנתי אומר שניסיתי פעם ופעמיים את עניין שעת הסיפור אבל פשוש פשוט לא זרם, אז החלטתי לוותר אחרי הפעם השנייה, אבל לי פתאום התעורר החשק לחדש מנוי לספרייה העירונית, יותר מ-10 שנים אחרי הפעם הקודמת שהגעתי לאחת.
ביום ראשון הגעתי בפעם הראשונה, לבד, במיטב הטרניינג שלי, והתקבלתי ע"י ספרנית אחרת, אבל הכל תחת עיניה הפקוחה של אתי שישבה לידה. מילאתי טופס, שילמתי 5 שקלים מנוי ובאתי לפנות לבחור ספרים. אבל אתי עוד לא סיימה איתי. "קראת את התקנון?" אמרה ונתנה לי דף משוכפל עם הוראות השעה. העמדתי פנים שאני קוראת ואז היא שאלה האם אני בעלת בית או שוכרת ביישוב הסמוך. קצת מבולבלת עניתי שאני שוכרת, ואז הגיעה השאלה הגדולה "הבאת איתך חוזה שכירות?". אה? מודה שהתעצבנתי. לא מספיק שהיא מנהלת את כל ההליך דרך עושת דברה ורודה בי מהרגע שנכנסתי דרך הדלת, עכשיו אני גם עובדת בשבילה? "לא. אין לי חוזה שכירות כאן". "את לא יכולה להירשם בלי חוזה שכירות". היא הוסיפה והסבירה לי כאילו אני ילדה מטומטמת שהיא לא יכולה לרשום אותי בלי חוזה שכירות, כי אני עלולה לברוח לה עם הספרים המושאלים לירושלים ולא יראו אותי יותר (מה?). כנראה שההסברים האלה עובדים על הקליינטים הקבועים שלה (תלמידי כיתה ז' מביה"ס הסמוך), אבל אני קצת בוגרת יותר וראיתי ספרייה או שתיים בחיי. הסתכלתי עליה והסברתי כמו שמסבירים לילדה קטנה "גברתי, אני אשמח לתת לך לראות את תעודת הזהות שלי אבל חוזה שכירות אני לא מביאה לך. כשבאתי למשרד הפנים לשנות את הכתובת בתעודת הזהות הבאתי חוזה שכירות כהוכחה, ואם זה טוב מספיק בשבילם, זה טוב מספיק בשבילך". היא הבינה שאני לא מוותרת ועשתה לי ג'סטה. "טוב, אני רושמת לך בטופס הערה ותביאי חוזה שכירות בפעם הבאה שאת באה". כשסיימתי ובאתי מהספרייה עם הספרים שבחרתי היא שאלה אותי שוב אם קראתי את התקנון, כמסמנת לי שהיא הבוס ושכדי לי מאוד להבין את זה. פה אתי חתמה איתי חוזה בלי לדעת, ברית דם, שבה כתוב שעל גופתי המתה היא הולכת לקבל ממני העתק חוזה (על אף שהוא נח בהישג ידי במגירה שליד שולחן הכתיבה שלי).

היום הייתי בסידורים מחוץ לבית ובהבזק של רגע בחרתי לקפוץ לספריה ולחפש ספר שחשקה נפשי לעלעל בו. חששתי שאני עלולה להיתקל שוב באופטימוס פריים של הספרייה העירונית, אך כשהגעתי ישבה אישה דתייה נעימה למראה ליד המחשב ואין אתי ככל שהעין רואה. שמחתי ופניתי למדף לחפש. בעודי מעלעלת קול מוכר נשמע נכנס דרך הדלת. היא כאן. here's Eti! מוכנה לקרב הגעתי לדלפק. הדתייה הנחמדה אמרה לי שלא אוכל לקחת ספרים חדשים עד שלא אחזיר את הקודמים ושכתוב לי במחשב שאני חייבת להביא עותק של חוזה השכירות (הפסיכית אשכרה הכניסה את זה למחשב). אני ביקשתי שתאשר לי לפחות עוד אחד ואני אחזיר את כולם בפעם הבאה. היא הסתכלה על אתי (כמו הקודמות לפניה, מסתבר שלאף אחת בספרייה הזאת אין דעה או עמוד שדרה חוץ מהספרנית הרודנית הראשית) שאמרה "תאשרי לה עוד אחד" ושוב התחילה איתי את הוויכוח על החוזה. הסברתי לה שוב שאני לא מעוניינת לחשוף את החוזה שלי והיא אמרה לי "אבל ממה'לה, זה בתקנון" (דאמט! חייבת לקרוא את התקנון הארור הזה!). בחרתי לא להגיב, להגיד תודה על הספר ולצאת משם. יש לי כבר רעיונות איך להוריד אותה מהגב שלי, אחד מהם כולל שימוש בשם וכתובת פיקטיביים, כי אני יכולה ויש לי משאבים שאתי לא יודעת עליהם, אנשים שאוהדים את המטרה שלי וחושבים כמוני שמשטר האימה הזה צריך להסתיים. בינתיים אני נחושה מתמיד לסיים את המלחמה הזאת כשאני מנצחת ושאני ארים את חרב המנצחים בתום הקרב אני הולכת להגיד לה 3 מילים בלבד:

ממה'לה תקראי לאחותך.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s