החברה הכי טובה

יש לי חברה אחת, כבר דיי הרבה זמן. כאילו ממש מלא. כלומר אני מכירה אותה חצי מהחיים שלי פיזית. ויש סיבה לזה. היא החברה הכי טובה שלי. אנחנו ביחד מאז הצבא. שנאנו את אותו מפקד גף ביחד, אכלנו את אותו אוכל מזעזע בחדר האוכל, ישנו באותו חדר במגורי בנות וסבלנו מאותם מטוסים שהמריאו ונחתו פחות מ-100 מטר מהמיטה שלנו, ושלא נדבר על הריח ה"קסום" שהפציע כל בוקר מבתי הזיקוק ממש לא רחוק מהבסיס (צר לי שלא רצנו על הג'בלאות ביחד או שאין לי סיפורי מסע כומתה. היינו זוג בנות ג'ובניקיות ועל כן כל סיפור שאספר יהיה קשור לניירת או טלפונים. או סוליטר). בקיצור יש הרבה היסטוריה.

אחרי הצבא היא המשיכה ללימודים אקדמאים גבוהים ומוצלחים בטכניון (תואר ראשון+שני) ואני לקריירה אקדמית קצת יותר מקרטעת אבל עם סוף טוב (יצאתי עם תואר וזה מה שחשוב). התואר הראשון שלה עבר בקלילות אך בתואר השני היא נתקלה במכשול לא צפוי – הזבל האנושי. תואר שני בתחום שלה כולל קבלה למעבדה ועבודת מחקר של שנתיים. הלימודים היו מעניינים, מנהל המעבדה (כלומר הבוס) היה בסדר אבל השותפות למבחנה ולמיקרוסקופ היו אפעס לא משהו. הם החליטו, אי שם בהתחלה שהיא לא מוצאת חן בעיניהן מסיבה לא ברורה (כי השמש זרחה להן מהתחת באותו יום או סתם כי הן היו ותיקות יותר ויכלו לעשות מה שבא להן) ופשוט מיררו את חייה באופן יום יומי. גם בבית לא היו שושנים. שותפה שלה לדירה התחילה לצאת עם בחור שלא היה בדיוק בראש מצעד הפזמונים, והיא נאלצה לספוג את נוכחותו כי זה מה שחברות עושות כשלשותפות/חברות שלהן יש חבר.
אני לא זוכרת בדיוק למה אבל הייתי באה לשם דיי הרבה בסופי השבוע. הייתי סטודנטית בתל אביב והייתי לוקחת אוטובוס עד תחנת הרכבת, שם עליתי ונסעתי עד תחנת בת גלים, יורדת, הולכת כמה דקות ומגיעה. אני זוכרת שהיה לי כיף. הייתי יוצאת עם חברות של ה-BFF שלי למועדונים, היינו רוקדות (פעם באמת עשיתי את הדברים האלה), היינו מטיילות ליד הים, עושות הליכות, חופרות אחת לשנייה וכל שאר הדברים שבנות בתחילת גיל ה-20 עושות. היא הייתה בוכה לי על הבנות מהמעבדה שלה, אני הייתי מתלוננת על הלימודים שלי וככה העברנו את הזמן. הרבה שנים אחרי שהשנתיים הזוועתיות האלה נגמרו בשבילה היא אמרה לי שהיא ממש העריכה את התמיכה שלי בתקופה ההיא ושממש הצלתי אותה עם הביקורים שלי. הייתי מופתעת. ידעתי שהיה לה רע מאוד וידעתי שהיה לי כיף לבוא אליה אבל איכשהו לא חיברתי את השניים ביחד. מדהים לחשוב שאני באתי לבלות עם החברה הכי טובה שלי והיא חיכתה בצמא למפגשים שלנו כי כל השאר היה רע וזה היה כיפי וטוב.
עברו מאז אי אלו שנים וחברתי הטובה ילדה בת בשעה טובה. אני מתוקף היותי החברה הטובה (ומובטלת לעת עתה) התחלתי להגיע אליה לביקור שבועי. פשוש בגן ואני באה לכמה שעות עד שצריך לחזור ולאסוף אותו. אנחנו לא עושות יותר מידי. לרוב יושבות בבית, היא מניקה ומשעשעת את הילדה. לפעמים יוצאות לטיול או לסידורים קטנים. פעם אחת באתי והחזקתי את התינוקת בזמן שחברתי התקלחה (דבר שהיא ייחלה לו שעות מספר). ואני לא רואה את זה כמשהו מיוחד, אני לא מנקה לה את הבית או מבשלת, או עושה בייביסיטר בזמן שהיא ישנה. אבל אז אני נזכרת כמה אומללה אני הייתי בחופשת לידה, לבד בבית בלי יכולת לצאת לשום מקום, עם תינוק בוכה בין 4 קירות וכמה היה נחמד לי אם מישהו היה בא לבקר אותי פעם בשבוע. בן אדם מבוגר שיחייך, יחזיק את הילד בזמן שאני משתינה ויתעלם מפיג'מת הפליטות שלי. ואני חושבת שזה נורא נחמד, שלי יוצא לבלות עם חברה שלי ולה יוצא לדבר עם בן אדם מבוגר שמתעלם מהציצי השלוף שלה וערימות הכביסה. ואז אני חושבת שכנראה התמיכה הזאת שנראת אולי אגבית אבל שווה את משקלה בזהב היא הסיבה ששרדנו כבר כמעט 20 שנה. כשאוהבים מישהו זה קל. אז קצת באיחור אבל מזל טוב מותק. מחכה לעוד הרבה שנים של כיף.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s