פשוש ורופאת השיניים החמודה

איזה יום סוער וגשום היה אתמול! היום הראשון הרשמי של החורף. ומה עושים ביום כזה כדי לחגוג אותו במלוא הדרו? נכון! יוצאים מהבית והולכים עם הפשוש שלך לרופאת שיניים לראשונה! מה לא? רק אצלי?
בכל מקרה כשקבעתי את התור לא ידעתי שזה יהיה היום שבו יפתחו ארובות השמיים אבל מכיוון שהרופאה שקבענו אליה כל כך נחשקת וממש הייתי צריכה להתאמץ להשיג תור אז סגרתי לפשוש את המעיל עד הסוף, חבשתי לו כובע ויצאנו לדרך. אני אומנם כבר גרה כמה שנים ליד ירושלים ומגיעה אליה דיי הרבה אבל אף פעם אני לא מצליחה להסתדר עם החנייה. התפללתי לבודהה שנמצא חנייה קרובה והאל השמנמן והחמוד הקשיב לתפילותיי ומצא לי חנייה מקורה, במחיר סביר לשעה עם ריח שתן בילט אין. אין מה לומר, כל מה שחיפשתי בחנייה ועוד. בעוד שאת פשוש הלבשתי כאילו אנחנו הולכים לכבוש את פולין אני התלבשתי כאילו נתקעתי בארץ זרה עם מזוודה מלאה בבגדים לא מתאימים לעונה ואמרתי לעצמי "זה מה שיש ועם זה ננצח". לא היה לי קר אבל שכחתי שמטרייה הומצאה מסיבה כלשהי ואני הגעתי למרפאה א. בדרך הכי ארוכה שאפשר היה למצוא, ממש עשיתי סיבוב והכפלתי את דרכי בגשם השוטף, מה שהוביל לזה ש- ב. הגעתי עם שיער ספוג וקפוצ'ון ספוג. פשוש שרד את כל זה בהרבה יותר חן ממני.
בכניסה למרפאה קיבלה אותנו בתיה פקידת הקבלה, שלא הראתה נלהבות יתר לביצוע תפקידה, ואני מניחה שהדרך הטובה ביותר לתאר אותה היא ששמה הוא "בתיה" עם כל המשתמע מזה. התיישבנו בחדר ההמתנה וחיכינו לתורנו (שכמובן התעכב). מתוך החדר נשמעו זעקות כאב, שהתגברו ככל שהזמן עבר. בחיי שזה הרגיש כאילו אנחנו בסצנה מתוך קומדיה על רופאי שיניים סדיסטיים. בתום הטיפול יצא מהחדר ילדון בן 8 לערך עם דמעות בעיניים, שיותר משכאב לו נראה לי שהוא נעלב מהעובדה שחיטטו לו בפה וזה לא הרגיש כאילו דובוני איכפת לי נחתו לו היישר עם הלשון. אביו ניסה לנחם אותו אבל שמר על קור רוח ואף התבדח עם הרופאה. כנראה גם הוא יודע שאין באמת דובוני איכפת לי. לאחר תור של עוד מטופלת שהייתה לפנינו ("אנחנו קצת בעיכוב היום" התנצלה בתיה") במהלכו עסקנו בפרק של סמי הכבאי, דף מדבקות של מכוניות שהכינותי מראש, כוס מים, הספרים והמגזינים שהיו במקום, חצי פרק של בוב הבנאי ועוד סוף סוף הגיע תורנו.
דר' רווית באמת הייתה מקסימה, צריך אופי מיוחד לעבוד עם ילדים בגיל של פשוש וגם עם הורים לילדים בגיל של פשוש. כשנכנסו למרפאה בתיה ביקשה ממני למלא טופס בנוגע להיסטוריה והפרטים הרפואיים של פשוש. כשהגעתי לשאלת "מקצוע האם" היססתי לרגע לפני שכתבתי "סופרת". אף אחד לא קורא את הדברים האלה ממילא נכון? הם ישר מתייקים אותם ומשתמשים בפרטים שם בעת הצורך. אז זהו, שלא. רווית המקסימה שאלה אותי האם אני באמת סופרת ומה כתבתי. נאלצתי לענות במבוכת מה שאני סופרת בשאיפה ושזה נחמד יותר לכתוב סופרת מ-"מסיימת אבטלה". רוב המפגש היה מולי, שכן הפשוש עוד לא בשל לענות לשאלות בסגנון תדירות הברשת השיניים והאם המשחה שלו מכילה פלואריד. פשוש, שכבר הראה סימני עייפות ורעב (הוצאתי אותו מהגן לפני ארוחת הצהריים ובעקבות העיכוב בתור גלשנו כבר לזמן השנ"צ שלו), היה קצת חסר סבלנות וקצת התבכיין כשהכנסתי לו את הלוחית לפה בזמן הצילום. בסופו של דבר הוא בחר מתנה מקופסת המתנות ודר' רווית שלחה אותנו לדרכנו. אבל ההפתעה האחרונה עוד הייתה לפנינו, כאשר בתיה אמרה לי כמה התענוג הזה עלה. חברים, אם הייתם יודעים כמה הרבע שעה הזאת עלתה לי הייתם מבינים שאתם בעסק הלא נכון. אז נכון שלא עשיתי סקר שוק והלכתי לפי המלצה של גורם מומחה שאני סומכת עליו, וכן אני שמחה שזאת הייתה כזאת חוויה חיובית אבל פאק! ברור לי שאין כסף באומנות וכתיבה בפרט אבל היום הבנתי באמת איפה אני נמצאת בשרשרת המזון.

אחרי שפילסתי לנו דרך הביתה, זמן שבו פשוש אכל טוסט שהכינותי מראש ואני אכלתי את הלב, חשבתי לעצמי שהעיקר שפשוש יישאר יפה ולא יפלו לו השיניים. סטטיסטית אנשים יפים מרוויחים יותר ואני צריכה מישהו שיפרנס אותי ואת תחת האמנית המורעבת שלי. אולי אשלח אותו לבית ספר לרפואת שיניים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s