שעת סיפור

אתמול אמא של חבר של פשוש מהמעון שלחה לי הודעה אם בא לי ללכת לשעת סיפור בישוב לידינו (כן, יש לי אמהות חברות מהמעון, מי היה מאמין שזה יקרה). המחיר נראה סביר (15 ש"ח), המרחק נראה סביר (12 דקות נסיעה) והפעילות נראתה סבירה (הישוב שבו אני גרה הוא ממש פצפון ואין בו פעילויות מסוג זה). יאללה, ננסה, אמרתי לעצמי. פשוש אוהב סיפורים, זאת פעילות שתעסיק אותו עד שעת ארוחת ערב והשינה, מתכון מנצח. בגלל שהאמא תפסה אותי באמצע שנת הבוקר שלי (אני מובטלת, תתמודדו) פספסתי פרטים חשובים כמו איזה סיפור יספרו, ויותר חשוב, לאיזה גילאים הפעילות מיועדת. כשכבר גיליתי שהפעילות מיועדת לגילאי 3-6 כבר היה מאוחר מידי לסגת. אמא אחרת אמרה לי שהיה דיון סוער בנושא בקבוצת הוואטסאפ של היישוב ולאחריה הוחלט ששנתיים וקצת זה קטן מידי להנות מהמופע (כן, זה מה שדנים בו בקבוצת הוואטסאפ של היישוב. אין מה להגיד, רק אקשן יש פה). אמרתי שאלך ואני פולנייה, אז כשאומרים – הולכים.
יצאנו לדרך פשוש ואני מהמעון שמחים וטובי לב, כי אנחנו במשימה! יש לנו שעת סיפור להגיע אליה! הוייז כוון ויצאנו לדרך. נוסעים נוסעים נוסעים, המסלול נראה מוביל אותנו לאזור נטוש יותר ויותר, ממש הגענו לקצה היישוב (הקטן ממילא). בין סניף של משרד הפנים, הג'ימבורי המקומי ויד הנצחה לנופלים הגענו לספריה העירונית של גבעת זאב. כשנכנסנו לספריה כדי לקנות כרטיס נתקלנו בספרנית קשישה, מקלישה (אניצי הקש הצהובים שהיו מחוברים לראשה נראו כאילו הם היו עייפים מעמל היום יותר ממנה) ונרגנת. "כל מי שלא נמצא כאן לקנות כרטיס לצאת החוצה בבקשה! שששששששששששש!" קראה בניסיון נואש לעשות את עבודתה ולהשליט סדר בין כל האמהות והפעוטות שבאו לשעת סיפור לבין באי הספרייה התמימים. קניתי את הכרטיס מ"ברוריה" (שם בדוי) תוך כדי שהיא משקיטה בקול רם את הנוכחים ויצאתי עם פשוש החוצה לחכות לתחילת המופע. בינתיים חבר של פשוש הגיע והם התחילו לרדוף אחד אחרי השני בשמחה, פעילות שאני ואמא של חבר של פשוש נאלצנו לחתוך בשביל המטרה שלשמה התכנסנו.

בכניסה התגודדו אמהות ועשרות ילדיהן המתרוצצים, בעוד שברוריה מנסה בכוחותיה האחרונים להתגבר על הבלגן, למכור כרטיסים ולקחת ספחים של כרטיסים שכבר נמכרו. אפשר היה לראות שכל זה לא בשביל ברוריה, היא רק רצתה שהכאוס הזה ייגמר והיא תוכל לשבת בדלפק שלה ולפלוט "ששש" מידי פעם. החבורה שלנו התמקמה בצד אחד של החדר (שהיה חדר מחשבים גדול ופתוח, כלומר לא הייתה לו דלת) בזמן שחיכינו ששאר הילדים והאמהות יתמקמו ושהמפעיל, שכבר הגיע לפני חצי שעה, יסיים להתארגן. לפשוש היה חם ומשעמם והייתי צריכה להפעיל בשבילו פרק של יצירת מופת כלשהי בנייד על בנאי או כבאי או מכונאי רכב כדי שיישאר לשבת בזמן שאנחנו ממתינים. הייתי צריכה להבין כבר אז שאין טעם להישאר.

ברוריה נעמדה מול כולנו ואמרה בחיוך רחב "אני מאוד שמחה להציג את אורן שבא היום לספר לנו סיפור. מקווה שכולכם תהנו!" והיא באמת נראתה שמחה (למרות שאז היא חזרה מיד להיות ספרנית והעירה לאמא אחת על איפה הבן שלה יושב). הסיפור שבאנו לראות הוא פינוקיו, לא שניתן היה לנחש זאת מהתפאורה. המפעיל, אורן שמו, ביקש מהילדים שישבו קרוב מידי אליו שיזוזו מעט אחורה. "ילדים, אתם יושבים קרוב מאוד לאזור הבמה ויהיה לי קשה מאוד להופיע כי אני עלול לדרוך עליכם בטעות". משהו בהבעת פניו וטון הדיבור שלו גרם לי לחשוב שאולי הוא היה שמח לעשות את זה גם לא בטעות. ההופעה התחילה ואני סגרתי את הנייד כדי שנוכל שנינו להתעמק בחוויה. אורן התחיל לספר את הסיפור בקול דרמטי ומוגזם, שלף בובות כאלה ואחרות כדמויות (כולל בובת צפרדע שלא הבנתי מה הקשר שלה לסיפור ובובת פיה מכוערת מאוד, שלא הבנתי מה הקשר שלה לפיות, אולי חצאית הטוטו שלה?), חבש פאה ושפם מלאכותי כדי לדמות את דמותו של ג'פטו וניהל דיאלוגים בינו לבין הדמויות האחרות. פשוש לא התרשם מכל האביזרים והתחיל לקום ולהסתובב בין הילדים האחרים שישבו על המחצלות. אחרי כמה דקות הוא תפס לי באצבע ואמר לי "בואי", סימן מוסכם שאומר בשפתו "באמא שלך לאן גררת אותי, בואי בואי מהר נתחפף מפה לפני שאני מתהפך עליך" (הילד חצי מזרחני אחרי הכל). ניסיתי להשאיר אותו במקום אבל אחרי כמה דקות התייאשתי ושאלתי את עצמי באמת לאן גררתי אותנו ואולי צריך להגיד שלום לאורן ולבובותיו. אחרי עוד כמה דקות משמימות כאלה לקחתי את פשוש ונמלטנו. לא הסתכלנו אחורה.
אחרי שחזרנו הביתה ופשוש ישב לאכול אמא של חבר של פשוש שלחה לי הודעה. גם הם לא שרדו את סוף שעת סיפור. נשמתי לרווחה. זה לא שפשוש לא אדם תרבותי וזה לא שאני צינית מכדי להנות ממופע לילדים. "אולי פשוט הסיפור לא היה משהו" היא כותבת לי. "אז זאת לא רק אני?" שאלתי בחזרה. "לא, לא רק את" ענתה והוסיפה סמיילי קורץ. זקפתי אף בשמחת ניצחון וואמרתי לפשוש " שבוע הבא נלך לבלט? או שאתה מעדיף מחול מודרני?". "תומס הקטר!" קרא הילד ותקע עוד סליל פסטה בפה. רק תרבות אצלנו בבית, רק תרבות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s