חצי שנה

והנה עברה חצי שנה. חצי שנה של אבטלה, חצי שנה מאז היום האחרון שבו קמתי בבוקר (האמת שזה היה בצהריים כי עבדתי משמרת ערב), התארגנתי, הגעת לעבודה, החתמתי כרטיס ועשיתי מה שמצופה ממני כעובדת. ואז זה נגמר. היו לי הרבה תכניות וציפיות לתקופת האבטלה הזאת, חלקן הגשמתי וחלקן לא. ביליתי עם הילד, העברנו בכיף את החופש הגדול שלו אצל ההורים שלי וככה גם נהנו מזמן משפחתי. בעיקר קיוויתי למצוא את השלב הבא בקריירה שלי אבל לצערי זה לא יצא לפועל. עכשיו אני מודה בתבוסה שלי ומנסה לחזור למקום שבו היה לי הכי נחמד עד כה, הכרתי את האנשים הכי טובים ועבדתי עם הדבר שהכי היה לי כיף לעבוד איתו – ספרים. יש אנשים שנורא אוהבים להיות מובטלים, הם יודעים בדיוק איך היום שלהם נראה ומה יעשו ואיך יעבירו את הזמן בין חתימה לחתימה בלשכה. אני מודה שלי זה קצת יותר קשה. אני אוהבת לעבוד, אוהבת שיש לי סיבה לצאת מהבית, לפגוש אנשים, להרגישה יעילה ומועילה. האמת שזה תמיד מפתיע אותי מחדש, אני כזאת חסרת מוטיבציה בכל מיני תחומים אחרים כך שזה ממש מפתיע אותי כל פעם מחדש שאני אוהבת שיש לי עבודה. אולי החינוך הסובייטי הצליח במשהו אחרי הכל.
בכל מקרה אני עכשיו נמצאת במצב שבו אני מוחלת על גאוותי וחוזרת לאנשים שקיוויתי לא להצטרך לדבר איתם שוב, נשות כ"א שאני לא מבינה מה הבעיה שלהן (חוץ מחוסר יעילות כללית) ומנהל אזור שמעולם לא אהבתי וכנראה גם לא אלמד לאהוב. בינתיים אף אחד לא טורח לחזור אליי, מה שקצת גורם לי להרגיש שאפילו בעבודת שכר המינימום לשעבר שלי כבר לא כל כך בטוחים שבא להם עליי. כנראה שזה קצת הדדי אבל עדיין פוגע קצת בביטחון העצמי (אתם רשת ספרים שמשלמת שכר מינימום, תגידו תודה שאני בכלל חושבת על לחזור אליכם). זה קצת כמו להידחות על ידי מישהו שיצאת איתו והיה בסדר אבל לא ממש בא לך לצאת איתו שוב ואז כשהוא ממסמס אותך פתאום הגאווה מרימה את ראשה וכל מה שעולה לך בראש זה "פחחח היה מת לצאת איתי, למה מי הוא חושב שהוא בכלל" ועוד פנינים מהסוג הזה.
חלק מ(ניסיון) החזרה שלי לשוק העבודה היא הצורך להתרגל לכך שעקב נסיבות כאלה ואחרות אני חייבת למצוא לעצמי את הדבר הזה שנקרא "משרת אם". בחיי שקיוויתי לעולם לא להצטרך להידרש למושג הזה. רציתי למצוא משרה שמתאימה לי ואיכשהו גם אג'נגל את פשוש לתוך סדר היום של יום עבודה מלא. פתאום אני צריכה לברר מה הן שעות העבודה הנדרשות, איך אפשר לתמרן איתן את שעת ההוצאה מהגן ובעיקר איך להתמודד עם משכורת של הדבר הזה שנקרא משרת אם (שבעיקר כנראה בא להעליב אמהות ו/או להעניש אותן על כך שבחרו לעשות ילדים). זה מרגיש לא נעים, כאילו שמישהו עושה לי טובה שהוא מעסיק אותי במקום להבין שהוא מקבלת עובדת טובה שלא יכולה (וגם למען האמת לא רוצה) להיות משועבדת למקום העבודה שלה ושיש לה משהו שקצת יותר חשוב לה ממקום העבודה שלה. בואו נודה על האמת – המעסיק אולי ישלם לי את הפנסיה אבל פשוש הוא זה שיבחר לאיזה בית אבות לדחוף אותי, אני יודעת על מי אני רוצה להתחבב.  

ולכל מי ששואל איפה חתיכוש בסיפור רק אומר שהוא לא רק מפרנס אותנו אלא גם חובש שוב את ספסל הלימודים. אני כרגע בשלב שבו אני עוזרת לו במה שאוכל כדי לעזור לו לקדם את הקריירה שלו, ובתקווה בהמשך הוא יתחיל להרוויח את הכסף הגדול ויממן את טיפולי הבוטוקוס שלי והאלכוהוליזם הקל שאפתח בזמן שאשב בפנטהאוז שלנו ואראה ברצף פרקים "the real housewives of Beverly Hills" (כל אחד צריך חלום, לא?).
אז כנראה שלא הצלחתי להגיע לתובנה של "מה ארצה להיות כשאהיה גדולה" למרות שממש ניסיתי, אבל כמו שאומרים בספרי עזרה עצמית – "צריך לצמוח מתוך הקושי". מה שזה אומר זה שאשקיע אקסטרה מאמץ בלהגשים את החלומות שלי מחוץ למקום העבודה, עכשיו כשאני יודעת קצת יותר בבירור מה הם. דבר שני שממש אתאמץ לעשות זה להפסיק לצטט ספרי עזרה עצמית. כאילו באמת? מי זאת ההיפית הזאת עם יותר מידי זמן על הידיים לקרוא שטויות רוחניקיות כאלה? אם הייתי שומעת את עצמי הייתי מגלגלת עיניים על עצמי, שזה ממש קשה. הרבה יותר לגלגל על אחרים. נראה לי שזה זמן טוב לדרינק של "שנייה לפני שאני אוספת את הילד מהגן". אם החיים נותנים לך לימונים תעשי מהם לימונצ'לו ממש חזק ותשתי אותו בזמן שאת משחקת עם הילד אחרי הגן.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s