אגרנים (לא כל כך) אנונימיים

מכירים אנשים שהם אגרנים? שומרים כל מחברת מכיתה ג', נעליי פלטפורמה לא נוחות בצבע אפור עם נצנצים ירוקים עליהן כי "הן במצב מצוין וחבל, אולי עוד יחזור לאופנה?" שקיות ניילון כי "חבל לזרוק", פוחלץ של רקון כי "תראי איזו עבודה יפה, כבר לא מפחלצים ככה בימינו" ועוד ועוד? אז אני לא כזאת (תודה לאל. אין לי מה לעשות עם פוחלץ רקון. למרות שאולי יושבות איפשהו בבית של הוריי הפלטפורמות הנוראיות האלה מכיתה ח'. קישור לתמונה בסוף הפוסט) אבל אני מקורבת בקשר דם למישהי שכן. אני אוהבת אותך אמא אבל הגיע הזמן להוציא אותך מהארון האגרני (יחד עם הפוחלצים והשקיות).
על פי אתר מילוג – המילון העברי החופשי ברשת אגרן הוא מי שנוהג לאגור דברים, אספן. אני נמנעת מלקרוא לאמא שלי אגרנית כפייתית כי מה שקורה בבית ילדותי רחוק שנות אור מהדירות האלה שבהן חפצים נערמים עד גובה התקרה ודי בטוח על פי הריח שחיות בר מתו שם איפשהו בשלב מסוים ולאף אחד אין כוח או רצון למצוא את זירת המוות. אבל ברור לי שיש לה נטייה לצבור רכוש בצורה מוגזמת, נטייה שמטרידה גם את מי שלא גר בביתה. נתחיל מזה שאמא שלי לא זורקת בגדים. יש לה מעילים ופרטי לבוש יפים ושמורים שהיא לבשה בתקופה שאחותי ואני עוד לא נולדנו. המעילים יפים וחלקם נוטה לחזור לאופנה אם מספיק זמן עובר, ואחותי ואני נהנינו מאוד מהעבודה הזאת בתקופות שונות בחיינו בהן גנבנו פריטים מהארון המהולל. אבל אחרי שיום אחד אמי הוציאה קומביניזון תכול, חמוד, סינטטי לחלוטין ועדיין באריזתו המקורית מהארון התחלתי לתהות למה כל זה טוב (קומביניזון תוארך למתישהו לפני שאמא שלי התחתנה עם אבא שלי). היחידה שיכלה להידחס אליו (בקלות רבה יש לציין) היא אחותי הדקיקה אבל גם לה לא היה מה לעשות עם פריט ארכאי כזה שבירור אינו מתאים למזג האוויר הים תיכוני הקטלני שבו אנו חיים. וזה גם בלי להתייחס לטעויות האופנה שצברנו לאורך השנים שעדיין דחוסות בארון ילדותי (מעיל שחור נוראי שלבשתי אי שם בתיכון, פליזים ישנים ואני לא סגורה אם נעלי הפלטפורמה שציינתי עדיין דחוסות שם באיזושהי מגירה. זאת אני דווקא זוקפת לחובתי ולוקחת אחריות מלאה על המחדל. אנסה לחפש ולצלם אותן בפעם הבאה שאבקר). אני חושבת שיש גבול לכמה כדי לשמור ולשמר מבחינה אופנתית. יש פריטים יקרי ערך כספי ו/או רגשי שאפשר וכדי לשמור אבל צריך גם להפעיל שיקול דעת ולהגיד "עד הקומביניזון התכול מפוליאסטר".

אם אימי הייתה משאירה את האובססיה הזאת בד' אמות ביתה הייתי אומרת ניחא ומתמודדת עם המצב רק בביקוריי. הבעיה שהיא גם מחליטה על דעתה עצמה מה חסר לאחותי ולי בביתנו ומחליטה לקנות לנו את הפריטים החסרים לפי טעמה. בפעם האחרונה שהייתי בביקור אימי הכריזה שקנתה לי כוסות שתייה חדשות. אימי לא ידעה (ולא טרחה לברר) שבסיבוב שעשיתי לאחרונה באיקאה קניתי מספר כוסות שתייה להחליף כאלה שנשברו, ושכאשר עברנו למעוננו הנוכחי איכסנתי קופסה שלמה של כוסות שתייה חמה במחסן מפאת עודף וחוסר שימוש, קופסה שיושבת שם כבר שנתיים וחצי וצוברת אבק, רובה ככולה כוסות שהיא עצמה נתנה לי בשלב כזה או אחר. וזאת רק דוגמה אחת לפריטים שהיא קונה לנו ללא צורך ובלי לשאול. הבעיה היא שכשאני אומרת שאני לא צריכה את הדבר שנקנה ללא התייעצות עימי אני בטוחה ש- א. אני גורמת אכזבה עמוקה להוריי (גם אבי חלק מהעסק ברוב המקרים) ב. הפריט יצוץ שוב בשיחה בביקורים עתידיים, בין אם אבחר לקחת אותו איתי או להשאירו. ניחא אם באמת העניין היה נגמר במספר כוסות אבל היו פעמים שנקנו מכשירים חשמליים ללא צורך שעדיין יושבים בארון ואני לא יודעת מה לעשות איתם.
הבעיה העיקרית היא של אימי אבל אם מכניסים את אבי לסיפור מגיעים לכדי החמרת מצב שהוא קשה מנשוא מלכתחילה. האיש מנהל פנקסנות מדוקדקת של אילו מוצרים הוא בחר לקנות לנו, כמה היה צריך לשכנע אותנו לקחת אותם ואחר כך בקשות בלתי פוסקות לדעת איך מתקדם השימוש במוצרים (בשאיפה לקבל מחמאות על טעמו המשובח ועל כך שהצליח לעזור לנו ולהקל את חיינו בעזרת בחירותיו). דוגמאות אחדות לכך הן כיסוי מיוחד שקנה לדשבורד של רכבנו (חתיכוש ואני) על אף שלא ביקשנו וניסיונות חוזרים ונשנים לגרום לנו להשתמש בו כדי להציל את הרכב מנזקי השמש (ואותנו מעצמנו). מקרה נוסף כלל ניסיון לשכנע אותנו לקחת ממנו מצלמת רכב שקנה לעצמו ולהתקינה ברכבנו. למי שלא יודע מצלמות רכב כאלה נפוצות ברחבי ברה"מ לשעבר והכרחית ממש באקלים הפוליטי-חברתי הנוכחי שם, בו אדם יכול לגרום לתאונה בין רכבך ורכבו, לטעון שאתה אחראי למחדל ואז להוציא מתא המטען מחבט ולחבוט בך עד זוב דם. בהייתנו תושבי מדינת ישראל ולא עברייני תנועה גדולים בחרנו לסרב להצעה הנדיבה. עברו כמה חודשים טובים עד שהבין שאנחנו באמת לא מתכוונים לקחת את המצלמה. השיא הגיע עם מכשיר גריל ביתי שניתן לי והוחזר ללא שימוש אחרי כשנה שנתיים. לאחרונה העלה בפני את האפשרות להוריש את הגריל לאחותי "כדי שיהיה לה במה לבשל". "אבא" פניתי אליו בניסיון להיגיון, "מיצי לא ממש מבשלת, היא לא צריכה את המכשיר הזה". "אולי היא תבשל אם יהיה לה את הגריל" ענה בתשובה מוחצת (היא מחצה בעיקר את טיפת ההיגיון האחרונה שהייתה בדיון הזה).

בסופו של יום אני לא המחנכת של הוריי, אני רק מנסה להעיר בעדינות שאולי הגיע הזמן להיפטר מחלק מערימות החפצים שנאגרו בבית לאורך השנים ומקווה שהמסר יחלחל. המצב כרגע הוא כזה שהארונות בבית אימי מלאים עד אפס מקום והחדר שבו גרתי בצעירותי נעשה בלתי שמיש עקב כמות החפצים המאוחסנים בו. שאלתי את אימי לא מזמן למה היא לא מוכנה להיפטר מכל הדברים האלה, שלרובם אין בהם שימוש או שהינם עודפים של חפצים קיימים (בגדים, כלי בית, מצעים) והיא ענתה לי " כשאני גדלתי לא היה לי. גדלנו בתקופה של אחרי המלחמה ונאלצנו להסתפק במועט. היום כשיש לי אני לא יכולה לוותר על חפצים, נפשית אני לא יכולה להיפרד מהם". אני עדיין מקווה שאצליח לגרום לה להפסיק עם המנהג הזה של קניית יתר שבעיקר ממלא את ארונותיי וארונות אחותי (בנוסף לארונותיה), אבל בעיקר אני מקווה שהיא יודעת שאני אוהבת אותה ומעריכה את ניסיונותיה להקל על חיי ולעזור לי. רק אם אפשר, בלי גריל חשמלי כאות לאהבתה.  

 

 קישור לנעליים דומות מאוד לזוועה שישבה שנים במגירה אצל הוריי בארון

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s