למודיעין באהבה

התאהבתי. בכלל לא התכוונתי שזה יקרה. היא בכלל לא הטיפוס שלי. אני מכירה אותה שנים ותמיד אמרתי "היא? איכס, לא הייתי נוגעת בה עם מקל". ובכל זאת התאהבתי. אני עורגת אליה. כשאני איתה אני מתחילה לנשום, אני מדמיינת איזה חיים יפים יהיו לנו ביחד, אני מייחלת לרגע שנעבור לגור ביחד. חתיכוש מודע לכל העניין. הוא מעודד אותו במידה מסוימת. הוא חושב שהיא נחמדה וכל זה אבל הוא לא ממש מבין את האובססיה. "מה שתרצי אהובתי, העיקר שתיהי מאושרת" הוא אומר וממשיך לגהץ. החלטתי שהגיע הזמן שהעולם יידע: התאהבתי במודיעין.

אני לא יודעת בדיוק מתי זה קרה, מתישהו בין עזיבת העיר הגדולה רמת גן וההשתכנות בחור הנוכחי מצאתי עצמי נמשכת לרעיון של עיר בורגנית שמתאימה למשפחות צעירות, עם מערכת חינוך טובה ומתווה עירוני שטוח (ירושלים הרים סביב לה, וזה עולה לי בזיעה, בעצבים ובבריאות, נפשית בעיקר). המפגשים האמיתיים הראשונים שהיו לי עם העיר היו במהלך ההיריון של פשושון כשנסעתי לבקר את הרופא שלי שיש לו מרפאה בעיר והרבה יותר קל להשיג שם תורים מאשר בירושלים. העניין הוא שהביקורים היו קצרים ולא בדיוק נשארתי באזור אחרי שהג'ל של האולטראסאונד התייבש. אבל אחת לכמה זמן הייתי נוסעת לחברה והדרך לביתה עוברת במודיעין, וכל פעם הייתי מציצה קצת ורואה את העצים המלבלבים, את מתקני המשחקים לילדים, את תושבי העיר שעושים הליכות וריצות במסלולים המסודרים המיועדים לכך ולאט לאט החלום נרקם.
בהתחלה, כשרק עברנו למקום מושבנו הנוכחי, עוד נפעמתי מהמקום, מהשקט, מהפרחים והצמחייה המתוחזקת. הייתי צריכה את זה אחרי שנתיים רועשות במיוחד בדירה לא מבודדת לרעש ברמת גן, שאחת מהן גם כללה עבודה בסניף עמוס ביותר של סטימצקי, כך שלא היה לי שקט לא בבית ולא בעבודה. אבל אחרי שפשוש נולד הבנתי את גודל הטעות. אני בחורה עירונית בהווייתי, מה אני עושה כאן בפריפריה? לא היה לי אוטו ולא הייתי בטוחה מספיק ביכולותיי כאמא כדי לנסוע עם פשוש באוטובוס לעיר. ניתן לסכם את שלושת חודשי חופשת הלידה שלי כדיכאון עם תיבול מסיבי של שעמום וחוסר שינה. כמעט שנתיים עברו מאז ודעתי לא השתנתה, אפילו להפך. סניף מנטה שבתחנת הדלק המקומית, על אף שעובד 24 שעות ביממה,  לעולם לא יחליף את AM:PM, המקווה שנמצא מרחק יריקה מביתי אינו תחליף לים התיכון וגם אם אעצים את עיניי חזק חזק, אכבה את האור ואקבל מחבט בראש בצד השמאלי אין שום מצב ביקום הזה שקריאת המואזינים (ברבים) תדמה בעיניי לשום דבר שנתקלתי בו בתל אביב או רמת גן. אולי רק הרכב של צ'יק צ'ק ג'וק. אולי.

לפני כמה שבועות חל המפנה האמיתי. במהלך שיטוטיי בפייסבוק גיליתי שלמרכז לצעירים במודיעין מגיעה הרצאה מקצועית שמאוד התעניינתי לשמוע, ועוד בחינם. אצתי רצתי, שריינתי סידור לפשושון וביום האירוע הגעתי במלבושיי החגיגיים (קרי – לא פיג'מה) למרכז. אחרי הסתבכות קלה של 40 דקות הגעתי למקום באיחור קל וביזע בינוני והתיישבתי להקשיב להרצאה. מעבר להנאה והידע שההרצאה נתנה לי התרשמתי לחיוב מהקהל שהגיע, שברובו כלל נשות מקצוע, רובן צעירות ואמהות. הן דיברו בנעימות ונתנו דוגמאות שדיברו אליי, לדברים שמעניינים אותי, ואלה נראו האמהות שהייתי רוצה לפגוש בדרך לגן או לקפה אחרי פילאטיס (אם הייתי עושה פילאטיס, מה שאני לא. אולי מודיעין משפיעה על אנשים לעשות פילאטיס, מי יודע). הערב היה חמים וההרצאה נערכה על מרפסת גדולה תחת כיפת השמיים. נהנתי מהבריזה ומהשקט בעיר. הייתי באמצע שכונת מגורים נעימה, במרכז קהילתי ש(בהמשך גיליתי) עושה מאמץ לתת לתושביו מענה לנושאים שמעניינים אותם, ולצרכים של מגוון רחב של גילאים, מצעירים לקראת  גיוס ועד משפחות צעירות. מאז הספקתי להגיע למרכז הזה שוב והתפעלתי מרמת התחזוק שלו, מהתקציב שבירור יש לו, מהאנשים האיכותיים שמגיעים להשתמש בו והאנשים שמנהלים אותו. הרגשתי כמו בחלום בורגני שלא רציתי להתעורר ממנו.

ומה עם תל אביב? תל אביב זאת אהבה אחרת. פרועה, מסעירה, יקרה שאף פעם לא ישנה. תל אביב זה המקום שבו גרתי כשהייתי צעירה ורציתי לבלוע את החיים בביסים גדולים, והייתי חוזרת אליה גם היום אם הייתה מובטחת לי הכנסה מטורפת, דירה שבני אדם יכולים לחיות בה וכמובן חנייה. תל אביב היא מה שהייתי פעם, מודיעין היא מי שאני עכשיו – יוקרתית, עם טעם טוב וצורך עז בחנייה. את כל השאר אפשר לקנות בישפרו סנטר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s