פרויקט קריירה – סיכום ביניים

פעם, לפני חודש ו-5 ימים ליתר דיוק, הייתה לי עבודה. היא הייתה נחמדה ועבדתי בה כמעט שנה מתוך ידיעה שהיא תלוית זמן ועלולה להסתיים בכל רגע (עם התראה מהממשלה ובהינתן שיעבור חוק מתאים כמובן). נהניתי מהעבודה שלי (עורכת תוכן דיגיטל בגוף תקשורת גדול) ויכולתי להמשיך לעבוד בעבודה הזאת (אם לא היו סוגרים את הבסטה) אבל אחרי שנה במקום הבנתי שתשוקתי היא לא במשרה הזאת וכנראה שגם לא בתחום הזה. מכיוון שידעתי מראש שהמשרה זמנית וגם ידעתי בערך מה תאריך הסיום התחלתי לגשש כדי למצוא עבודה אחרת בערך חודשיים לפני הסוף המשוער. אז בהתחלה חיפשתי משרה דומה במקום אחר, ואחר כך משרות אחרות בתחום משיק, הכל לאט לאט ובאיזי, תוך שאני עובדת ומגדלת פשוש. ולא נפלתי מהכיסא. המשרות שחיפשתי ומצאתי עוררו בי רצון פושר עד בלתי קיים לעסוק בהן, או אפילו להתראיין אליהן. אבל עדיין המשכתי כי זה מה שהיה לי וזה מה שחשבתי שנכון לעשות. והנה תאריך הסיום הגיע והפרידה מהמקום ומהאנשים הגיעה עם הרבה דמעות לחלק מהם והרבה הקלה בשבילי. לעבוד כשהחרב מונחת על הצוואר במשך 11 חודשים זה לא דבר קל ואני לא מאחלת אותו לאף אחד (ועל אחרים שהסתובבו עם החרב הזאת 3 שנים אני בכלל לא מדברת). ואז התחיל היום שאחרי – הלכתי לחתום בלשכה, נסעתי עם חתיכוש לחו"ל, נפגשתי עם חברים, דברים נחמדים שעושים כשיוצאים לאבטלה. והמשכתי לחפש משרה דומה מכוח האינרציה, מתוך הבנה שלא בא לי אבל עוד לא מצאתי משהו אחר.

זה הזמן לעשות פסק זמן ולחזור לסיפור מהעבר. לפני 4 שנים בערך הבנתי שאני חייבת לעשות שינוי בחיים ואני לא יכולה להמשיך לעבוד במשרות אדמיניסטרציה שלא מעניינות אותי, ממררות את חיי ושאני פשוט לא טובה בהן. הבנתי שאני צריכה עזרה מקצועית והלכתי לפסיכולוגית תעסוקתית בעקבות ספר שקראתי. הספר נקרא " לכל אדם יש שביל" מאת דר' אורניה יפה-ינאי ואני ממליצה עליו לכל מי שמרגיש שהוא לא במקום הנכון בתחום התעסוקתי, עובד במשרה שהוא ממש מוצלח בה אך לא נהנה ממנה, לא מצליח להחזיק משרה לאורך זמן ובאופן כללי לא ממומש בתחום הזה. הטיפול שעברתי הוא טיפול פסיכולוגי לכל דבר אך המטרות שלו היו מוגדרות לתחום התעסוקתי: אם אדם מין הישוב הולך לפסיכולוג כדי להבין למה רע לו בחיים ואיך אפשר לטפל בבעיה אני הלכתי לטיפול פסיכולוגי כדי להבין למה רע לי בעבודה ואיך אני יכולה לטפל בזה. אחרי טיפול של כמה חודשים הצלחתי להבין, בעזרת שירה הפסיכולוגית המקסימה, שאני הולכת בנתיב שהתוותי לעצמי לפני הרבה שנים אך שלא מתאים לי כלל. הגעתי למסקנה (אי שם בצעירותי, כשהייתי נאיבית ונוחה להשפעה, בעיקר פולנית ובעיקר של ההורים שלי) שאני צריכה למצוא משרה יציבה, רצינית, ולבנות קריירה לתפארת במקום יציב ומכובד, לעבוד שם 35 שנה ולצאת לפנסיה. זה מה שאנשים בתקופתם עשו (או לפחות שאפו לעשות) וזה העתיד הטוב יותר שהם קיוו שיהיה לי (אבי מעולם לא סיים את השכלתו באוניברסיטה ועבד כפועל במפעל הרבה שנים עד שיצא לפנסיה, אמי עבדה במשרת חלומותיה כאחות ומיילדת בבית חולים עם אחות אחראית (הבוסית שלה) שמיררה את חייה ואת חיי כל הנשים שעבדו במחלקה לאורך עשרות שנים עד שיצאה לפנסיה גם היא). אז התחלתי לעבוד כמזכירה במקומות שונים, ובניתי לעצמי את הקריירה שלא באמת רציתי. כשהגעתי לשירה כבר עייפתי. עבדתי כמזכירת מחלקה בחברה קטנה ומבוססת, הרווחתי את השכר הכי גבוה שהרווחתי עד כה והייתי אומללה. שירה גרמה לי להבין שאני עושה ממשיכה לעשות את אותה טעות שלמדתי בבית מהקריירה של הוריי – עבודה שווה סבל. אחרי ההבנה הזאת היה לי הרבה יותר קל להתפטר מהמשרה הנוראית (באמת) שמצאתי אחרי שפוטרתי ממה שהוגדר כ"משרת חלומותיי" כמזכירת המחלקה בחברה ההיא. היא התוותה לי בקווים כללים את סוג המשרה שאני צריכה לחפש ובינתיים התחלתי לעבוד בסטימצקי כסוג של משרת ביניים, עבודה עם ספרים שהיו תשוקתי האמיתית. אז התחלתי לעבוד ולתכנן חתונה ולא היה לי זמן וכסף אז הפסקתי את הטיפול. ההמשך ידוע – עבדתי בסטימצקי כמעט 3 שנים בהן התחתנתי וילדתי ילד. אחרי חופשת הלידה הבנתי שאני צריכה למצוא עבודה אחרת (משרה שהיא גם קריירה) וקצת לפני שפשוש היה בן שנה עברתי לעבוד ברשות השידור.

בחזרה לימינו – אני בעלת רזומה של שנה במשרה שהייתה מאוד נחמדה לי אבל בבירור נמצאת בקטגוריית הלא מה שחיפשתי אלא "ליד". אני שמחה שמצאתי אותה ועבדתי בה (לא הייתי יודעת שזה לא הייעוד שלי עד שלא עבדתי בה), היא נתנה לי המון ובעיקר מצאתי משרה שאני יכולה לעסוק בה אם לא תהיה לי ברירה ותהיה נחמדה עד שיגיע הדבר האמיתי. מה שנשאר לוטה בערפל זה מה זה "הדבר האמיתי". וכאן חזרתי לאתה נקודה שממנה הפסקתי עם שירה. שירה אמרה לי בזמנו שמתאים לי יותר להיות שכירה ושאני צריכה למצוא משרה שתהיה קשורה לתרבות ולעולם התוכן שקרוב אליי. אלה קווי מתאר שנכונים לי אבל לצערי כלליים מידי מכדי שאוכל ללכת לחפש משרה בעזרתם (שהרי גם תפקיד של סדרנית בקולנוע יכול להתאים לדרישות האלה). אז התחלתי שוב תהליך עם עצמי, אבל הפעם חכמה יותר ובוגרת יותר. לאחר מחקר מעמיק בדבר הזה שנקרא "קריירה" (שכלל קריאה של חומרים בתחום, הקשבה לפודקאסטים וראיונות של אנשים שעוסקים במושג הזה) הבנתי שלא בהכרח צריך לעבוד בכל משרה על הפלנטה כדי להבין מה מתאים ושאפשר להיעזר בחברים ומשאבים שקרובים אליי, מי שמכיר אותי, מגיע מהרקע שלי ואולי יודע לכוון אותי קצת יותר טוב לנתיב שלי. אז התחלתי לפנות לאנשים ולשאול שאלות. ומי שידע שמח לעזור ומי שלא ידע הפנה אותי למישהו אחר שידע קצת יותר. יצרתי קשר עם אנשים שלא דיברתי איתם שנים, אני הולכת להרצאות ופגישות קפה עם אנשים שלא ראיתי מזמן, וזה מעניין וכיף ואני קמה בבוקר בשמחה ומתחילה לתכנן מה אעשה ועם מי אדבר היום. לא חושבת שאי פעם נהנתי ככה מאבטלה. הימים שלי מלאים וזה מדהים. יותר מזה, אני אוזרת את האומץ להגשים את החלום וללכת על הדבר האמיתי, מספיק עם ה"ליד". אולי זה יצליח ואולי לא, אבל מה שבטוח אין לי שום דבר להפסיד.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s