הטיול שלי בפראג או מחשבות של שמנמנוּת

  1. לפני שבוע וקצת חזרנו חתיכוש ואני מ-4 ימים בפראג. אין כמו 4 ימים בבירה אירופאית להרגיש איך זה יכול היה להיות אחרת, אם רק הייתי משיגה דרכון אירופאי ואורזת את התחת המובטל שלי ומעבירה את עצמי למקום שבו מוכרים פטל שחור ואדום ברחובות.
  2. מזג אוויר היה מעולה, קרירות שנעה בין 14-22 מעלות ביום (תלוי ביום), וקרירות נעימה יותר בלילה. זה מזג אוויר מעולה לשמנמנה לחרוש את העיר רגלית כמו שעשינו, 10 ק"מ בממוצע ביום (לא מגזימה, יש לחתיכוש אפליקציה שסופרת צעדים) בלי להרגיש שהיא טובעת בזיעה של עצמה. הייתי מעדיפה לעשות חלק מהדרך בתחבורה הציבורית ה-נ-ה-ד-ר-ת שיש שם אבל חתיכוש, לעולם הקצין, ניווט אותנו בעזרת גרמי השמיים ומגדלי שעון.
    3. גם האוכל והבירה היו מעולים. אכלנו המבורגר כל יום ושתינו בירה כמה פעמים ביום. אני תוהה למה אני לא נכנסת לפאב ככה סתם באמצע היום, שותה בירה וממשיכה בסידוריי. אולי כי הבירה לא זולה כאן כמו בפארג (פחות מיורו לחצי ליטר בירה, ויורו שווה 4 ש"ח בימינו. נקודה למחשבה. פה הגולדסטאר הכי מעפן בתפריט לא יעלה פחות מ-25 ל-330 מ"ל בפאב אם אני לא טועה). אולי כי אני כי אני צריכה לנהוג אחר כך. אולי כי להסתובב שיכורה ב-30 מעלות חום ויותר זה לא הדבר הכי חכם שאני יכולה לעשות. מניסיון.
    4. לשתות בירה מפחית זה מגעיל, לא רק נותן מראה והרגשה של עובד זר. באמת שהשילוב של פחית אלומיניום ובירה קרה זה אחד הדברים הדוחים. כנראה הייתי צריכה לנסות על בשרי כדי לגלות.
    5. אני יכולה לחיות בסופרמרקטים וסופרפארמים אירופאים. פשוט לשכב על הרצפה ולזרוק על עצמי שקיות צ'יפס בכל הטעמים או בקבוקונים קטנים של שמפו ושאר קוסמטיקה זולה (שבחלקה היא אותה קוסמטיקה שיש כאן, רק שפה היא עולה הרבה יותר), כמו שהחברות של סוחרי הסמים שוכבות על המיטה וזורקות על עצמן דולרים. אם יש משהו שמשכר שם זה השפע המסודר ונקי של קרואסונים עם מילוי בכל הטעמים האפשריים, סיידרים מכל מיני פירות ושוב העניין הזה של פירות יער בכל סופרמרקט בינוני ומעלה. אני באמת לא יכולה להדגיש מספיק את עניין פירות היער.
    6. למרות כל הסעיפים עד כה לא אכלתי שם כל כך הרבה, וגם לא קניתי כל כך הרבה ג'אנק בפיצוציות מקומיות. אולי כי לא הצלחנו למצוא אותן כשממש רצינו, אולי כי אין שם כל כך הרבה פיצוציות כיאה לבירה אירופאית קרירה בה כולם רזים ויפים ומתלבשים אלגנטי ביום יום. אולי כי פשוט נהנינו בלי הצורך לבלוס כל שעתיים (בירה כל שעתיים זה משהו אחר).
  3. יצא שגם הלכנו לשופינג, כי צריך לנוח מכל ההליכה הזאת ועדיף בקניון ממוזג. אז דווקא נכנסתי לרשתות שאין בארץ (כי מה שהן מציעות אני כבר מכירה). ואז בום! תחתונים. במידה שלי. זה נשמע טריוויאלי אבל זה לא. אחרי הלידה של פשוש עליתי 4 קילו שאני לא מצליחה לנער ממני, שזה לא הרבה אבל לצערי גם העלה אותי לקטגוריית השמנות בקטלוגים של רוב חברות האופנה. מ-44 שיכולתי להסתדר איתו ברוב החנויות (או לפחות למצוא את החנויות "הרגילות" שאני אוהבת שמחזיקות את המידה הזאת על המדף) עברתי ל-46, מידה שבארץ כבר מחייבת אותי למצוא את עצמי בחנויות שמיועדות לקהל הרחב (סליחה. או לא. אני רחבה אז מותר לי). בארץ עוד לא העזתי באמת לחפש בגדים שמתאימים למידתי החדשה, שרדתי עם מה שנשאר מההיריון ובדים נמתחים למיניהם. עוד לא היה לי האומץ להתמודד עם מידתי הנוכחית. בפראג נכנסתי לחנות מין המניין ומצאתי תחתונים במידה שלי, ככה סתם, תלויים על המדף. רק מי שחוותה את הרגשת ה-"זה לא יעלה עליי, מה אני עושה כאן בכלל, אם אני אמדוד עוד מכנסיים שייתקעו בשוקיים הרחבים שלי או חולצה שלא תוכננה להתמודד עם העובדה שיש לי חזה אני אשבור את המראה בחדר המדידות ואחתוך איתה את הורידים" תבין את גודל ההישג. אז קניתי 10 תחתונים וחזרתי הביתה והעפתי את כל אלה שחותכים לי כל מה שלא צריך לחתוך ולוחצים איפה שלא צריך. מדהים.
    8. יום למחרת חזרתי לקניון וקניתי גם חולצות וטייצים (לקניית מכנסיים לא היה לי הכוח הנפשי). ושוב, הכל על המדפים, עד מידה 50, אין צורך לבקש מאיזו מוכרת שתלך לחפש לי בפינות החשוכות של המחסן אם מישהו טרח לשלוח אליהם גם מידות "גדולות" (שזה מזל גדול כי דבר אחד שהם לא טובים בו בפראג זה שירות. לא חושבת שצעקו עליי וכעסו עליי מוכרות ומלצריות אי פעם כמו שצעקו/כעסו עליי ב-4 ימים האלה. אתם אולי לא אוהבים את ההתקרצצות של המוכרת בחנות קסטרו הקרובה לביתכם אבל תאמינו לי שזה עדיף פי אלף מונים ממוכרת בחנות "גלי" הצ'כי שכועסת עליי כי לא הבנתי שאמרה לי "ערב טוב" בצ'כית. מה שתעשו אל תבקשו עזרה ממוכרים שם. אחד מהם גלגל עיניים מול הפרצוף שלי כשביקשתי שיחפש לי חולצה. מול העיניים שלי. הוא אפילו לא ניסה להסתיר את זה). אני חושבת ששם קצת חזר לי האמון באנושות (וקצת אבד אחרי הצעקות של המלצריות אז תכלס התאזנתי).
    9. דווקא מהמאכלים המקומיים פחות נפלתי. היו כמה מקומות שהיו מעולים וחזרנו אליהם אבל היה הפאב ההוא שחיכנו שם למלצר לנצח (ואז אחרי שהזמנו חיכנו לאוכל לנצח) וחשבנו שבגלל שהמקום מלא ויש כזאת המתנה אז בטח הכל שם שווה ונהדר ואיזה מזל שהגענו לסוד הכמוס הזה שרק המקומיים מכירים. אז לא. היו שם הרבה תיירים ואכלתי שם את הגולש הכי מאכזב עם כופתאות הלחם הכי מוזרות שאכלתי אי פעם. שילוב (לא) מנצח.
    10. כשחזרנו לארץ אספנו בדיוטי פרי את כל השוקולדים המיותרים שקניתי באטרף שניה לפני שעלינו על המטוס. הם בהחלט היו מיותרים אבל עוזרים לי להתמודד עם המציאות של 32 מעלות באביב ושכל גיחה עם פשוש לגינת המשחקים עוזרת לקדם את סטטוס סרטן העור שלי ושלו. אתמול סוף סוף נמרחתי בקרם הגנה לפני שיצאתי מהבית לקחת אותו מהמעון והספקתי להזיע את כולו ב(חוסר) חינניות ובמראה נוטף ולא מכובד לפני שבכלל יצאתי איתו מהמבנה של המעון. אני לא אשרוד עוד קיץ שלם של הדבר הזה. אני כבר נראת כמו לובסטר עם סימני שיזוף של גופיה ומשקפי שמש. נראה לי שמחר אקבע תור לקונסוליה הצ'כית. שלום, אני נוסעת.    

 

פירות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s