חרקים טרופיים ופוחלצים, או מה זה ייעוד

שבוע שעבר הרכב שלנו החליט שמספיק לו והפסיק להניע. לביתנו הגיע מכונאי רכב שבא לבדוק מה הבעיה והאם אפשר לטפל בה מקומית או לגרור אותו. המכונאי הנחמד, אלי שמו, הגיע וישר התחיל לעבוד ואני, מתוקף היותי מארחת מהזן הפולני, כמובן שהצעתי לו משהו קר לשתות. "יש לך מים קרים?" לא, עניתי, אבל יש סודה קרה. "אסור לי סודה בדיאטה שלי" הצעתי להביא לו מים מהברז ואז הוא נכנע "טוב טוב, תביאי סודה" וצחק. התחלנו לקשקש בזמן שהוא הסיר כמה חתיכות פלסטיק מהדשבורד ואבחן מה הבעיה. אלי סיפר לי שהוא בעל מוסך כבר 30 שנה ושהוא מתחיל לחשוב שאולי הגיע הזמן להחליף עבודה. "אני אוהב לחפש מה הבעיה, לא ישר לפרק את המנוע. יש סדרה של פעולות שאני מבצע לפני שאני חושב בכלל על להתחיל לפרק הכל. הפועלים שלי לא חושבים ככה, הם ישר מפרקים. אני מנסה ללמד אותם לא לעשות את זה". הדבר שהכי תפס אותי מכל מה שאמר זה שהוא קם בבוקר שמח ללכת לעבודה, הוא באמת אוהב את מה שהוא עושה. העבודה שלו היא סוג של שליחות, זה מה שהוא נועד לעשות. הסיבה היחידה שבגללה הוא חושב להפסיק לעבוד הייתה עייפות החומר, לעבוד בחוץ 30 שנה זה שוחק.  אלי עבד מהר ותוך 30 דקות בערך סיים את האבחון והטיפול בבעיה. נפרדנו לשלום ואמרתי לו שהיה לי ממש כיף להכיר אותו. באמת התכוונתי לזה.
הסיפור הזה נשאר איתי במהלך הימים האחרונים ברשת ב', מקום העבודה שלי בשנה האחרונה. רשות השידור הנוכחית עומדת בפני פירוק, תהליך הגסיסה שהתחיל הרבה לפני שהגעתי לשם, סגירה שנדחתה ונדחתה שלוש שנים וחצי. אנשים ידעו כבר הרבה זמן שהנה הולכים לסגור את השאלטר ועדיין כשהרגע באמת הגיע זה לא עשה את זה יותר קל. אנשים בכו במהלך המהדורה האחרונה של מבט, מלפני ומאחורי המצלמה. הרבה קרייני חדשות ברדיו שהגיעו למשמרת האחרונה שלהם סיימו כל מבזק בדמעות. אני מודה שלא תמיד הבנתי את הבכי. רבים מהעובדים לא נקלטו למקום עבודה חדש ובגילם המתקדם לא יודעים אם יימצא להם מקום חדש, או האם יוכלו לחיות מהפנסיה שיקבלו (בניגוד לתפיסה הרווחת רוב האנשים שם לא יוצאים עם פיצויים של מיליונים ורובם עובדים כמוני וכמוכם כדי לקיים משפחה מהכנסתם, לא לבנות בריכה מזהב בוילה בהרצליה פיתוח) והדמעות של אלה היו ברורות לי. אבל אלה שכבר התקבלו למקום עבודה חדש ופרנסתם מובטחת, האם באמת יש צורך בדמעות?
לפני כמה ימים ישבתי לדבר עם אחת הקריינות/מגישות הוותיקות, מאלה שהתקבלו לתאגיד השידור החדש אבל גם סיימו את המהדורה שלה בדמעות. דיברנו על הסגירה וסיפרתי לה על אלי המכונאי. "זה בדיוק מה שאני מרגישה. עזבי את זה שאני עובדת כאן כבר 33 שנים, זה מקום העבודה הכי טוב שהיה לי. אני באמת אוהבת את מה שאני עושה". היא לא השתמשה במילה ייעוד אבל נראה לי שאם הייתי שואלת אותה היא הייתה אומרת שכן, הייעוד שלה הוא לעבוד ברדיו. היא, כמו הרבה אנשים ברשת ב', הגיעו אליה טריים ישר מהצבא וזאת המשרה הראשונה והיחידה שאי פעם החזיקו. אני לא חושבת שאני מכירה אנשים בני דורי שיכולים להגיד דבר כזה. אמרתי לה שאני לא עצובה כמו כל האנשים שמתאבלים על מות רשות השידור, שאני מרגישה פחות חיבור רגשי למקום, אם בגלל שלא עבדתי בו מספיק זמן או בגלל שאני לא מרגישה שהעבודה שעשיתי שם היא הייעוד שלי. כן, אני אוהבת את מה שאני עושה אבל אם מחר זה ייגמר (ומחר זה באמת נגמר) אני לא אבכה על כך ופשוט אמצא משהו אחר. מעולם לא קמתי לעבודה בציפייה וחדווה לקראת המשימות שמוטלות עליי. יש משפט שאומר "תמצא עבודה שאתה אוהב ולא תעבוד יום בחייך". אני לא בטוחה שאני מאמינה שאי פעם אמצא את העבודה הזאת בשבילי.

נראה לי שזה זמן טוב לשאול מה זה ייעוד ולמה זה טוב, לפחות מנקודת המבט שלי. מצאתי הגדרה בבלוג בנושא ניהול שאומרת שייעוד זה 'התכלית לקיומה של יחידה ארגונית'. אתר אחר שמנסה לעזור לאנשים למצוא את ייעודם בחיים מגדיר ייעוד כ-'מטרת העל שאיתה הגענו לעולם אשר טומנת בחובה את תרומתנו הייחודית'. אם הייתי צריכה להגדיר מה זה ייעוד בשבילי זה הדבר הזה שאני עושה הכי טוב ושבתמורה עושה לי הכי טוב. זה יכול להיות תחביב כמו גינון או סריגה, מקצוע כמו רפואה או עיתונאות, או תחום עניין כמו נצרות בעת עתיקה, פיחלוץ בימי הביניים או חרקים טרופיים בעת החדשה. זה שאת טובה במשהו לא אומר בהכרח שזה הייעוד שלך (את יכולה להיות השולפת הטובה במערב אבל אם זה לא מעניין אותך או מסב לך אושר אז כנראה שזה לא זה בשבילך) או לחילופין זה שמשהו מסב לך אושר לא אומר שזה הייעוד שלך (כמה שאני נהנית להוציא לחתיכוש שחורים לא נראה לי שזה הייעוד שלי בחיים ונראה לי שהוא גם יעדיף שזה לא יהיה הייעוד שלי בחיים). אני חושבת שהמילה ייעוד הפכה באיזשהו מקום למין מילה ניו אייג'ית שנפוצה הרבה בימינו, מטרה שיש לשאוף אליה כחלק מקיום עצמי מוצלח ואושר בחיים. החברה מכוונת אותנו לחשוב שאם לא מצאת את הייעוד שלך בחיים כשלת בקיומך וזה מעיין מטרת על שיש לשאוף אליה. אני מעוניינת למצוא את הייעוד שלי בחיים ולו בכדי שאוכל להגיד שמצאתי משהו שאני ממש טובה בו אובייקטיבית ושלא רק אני חושבת כך. מה לעשות,גם  אני כמו כולם זקוקה לתחושת מטרה ואישרור חברתי.

השאיפה של רבים היא למצוא את הייעוד בחיים ולתרגם אותו למשרה, תפקיד או תחביב שבתקווה יוכל גם להניב דברים אחרים חוץ מהנאה וסיפוק אישי (משכורת למשל). הבעיה היא שלרוב זה לא יוצא לפועל, המציאות לא עובדת ככה. כל אדם שיש לו חשבון ברשת חברתית מכיר את הסטטוסים/ציוצים שעולים תמיד בשלהי שבת, אלה שמתבאסים שמחר יום ראשון ומתחיל שבוע חדש. אלה גם באים יד ביד עם סטטוסים/ציוצים על "איזה כיף שיום חמישי הגיע!". אף פעם לא ראיתי הצהרות בראש חוצות של "אני מת על העבודה שלי איזה באסה שכבר 5 וצריך ללכת הביתה!". יש אנשים שמצהירים שהם אוהבים את העבודה שלהם אבל בו בזמן מתלוננים ומתאוננים על הלקוחות והבוס המעצבן והמיילים מחבצלת מנהלת כח אדם ושמוליק שחופר בפינת הקפה. האם זה בגלל שאנחנו כבני אדם וכעם אוהבים יותר להתלונן מאשר לברך על הטוב שיש לנו? או אולי גישת ה-"אני לא אגיד שטוב לי כי יעשו לי עין הרע"? או פשוט 'אני כל כך נהנה בעבודה שאין לי זמן לחפור על זה ברשתות חברתיות'. בכל מקרה התופעה של שיבוח משרתו של אדם היא לא תופעה רווחת.

אני תוהה אם זה בכלל אפשרי בשוק העבודה הדינמי והאכזרי של ימינו באמת להרגיש את תחושת הייעוד הזאת שרבים מחבריי לעבודה חשים. רובנו באים לעבודה, משתדלים לשרוד במקרה הטוב או לא לסבול יותר מידי במקרה הרע. בעיקר אני שואלת את עצמי האם אני מכירה אנשים כאלה, שבאמת חשים שמצאו את ייעודם, ומה אני יכולה לעשות כדי למצוא את הייעוד שלי. אני כל כך רוצה לקום בבוקר ולרצות לעבוד, להרגיש שזה הדבר שנועדתי לעשות ואני עושה הכי טוב בעולם. אני פשוט לא יודעת איך מגיעים לשם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s