הזמנים הם משונים

תקופה קצת משונה עוברת עליי. דברים בחיי שהיו תקועים הרבה זמן מתחילים לזרום, אפשרויות שהיו סגורות נפתחו לפתע ואני כמו אדם ממש רעב שמגיע פתאום לסופר, רוצה לאכול קורנפלקס עם גבינה צהובה, עוגת וניל עם שוקולד צ'יפס ופסטרמה, ורביולי גבינות עם שווארמה בתיבול מזרחי, הכל ומהר ועכשיו, כדי לסתום את החור שנפער בבטן כבר לפני הרבה זמן. אני מנסה להספיק הכל ולתפוס בשתי ידיים את כל מה שלא יכולתי עד כה, וזה צריך להיות עכשיו ומיד. אף פעם לא הייתי חזקה בדחיית סיפוקים, אבל פה יש גם מעט מין הפחד של ״אם לא עכשיו מי יודע מתי תצוץ ההזדמנות שוב?״

כשהייתי רווקה ההתנהלות הכלכלית שלי לא הייתה מהמוצלחות. החלפתי עבודות כמו גרביים והמעגל שחזרתי עליו היה כמה חודשי תעסוקה שבהם עבדתי בעבודה שבדרך כלל שנאתי ורציתי לברוח ממנה, מלווים בכמה חודשי אבטלה שבהם חיפשתי עבודה ולא הצלחתי ליהנות מהאבטלה כי חרדתי לגורל חשבון הבנק שלי והחשבונות שצריך לשלם. אחרי טיפול פסיכולוגי יקר הבנתי שהדרך להחזיק מעמד בעבודה היא למצוא עבודה שלא תגרום לי לרצות להשליך את עצמי מהקומה ה-16 של המשרד שבו עבדתי בזמנו, או מהקומה השנייה של המשרה האחרת שהייתה לי אז, או מהקומה החמישית של המשרה השלישית… נראה לי שהבנתם את העיקרון.

אז מצאתי עבודה בחנות ספרים שלא שנאתי ואפילו החזקתי בה שנתיים ו-8 חודשים, שזה בערך הכי הרבה שהחזקתי במקום עבודה ever, והסיבה שעזבתי אותה זה כי מצאתי את המשרה הנוכחית, שהיא טובה יותר מתגמלת יותר ועם אופק מקצועי, שזה משהו שלא חשבתי שיקרה לי, עבודה שאשכרה אפשר להתקדם ממנה.

ועם האוכל בא התיאבון. פתאום יש לי (קצת) כסף ו(קצת פחות) זמן לדברים שתמיד היו ברשימת ה-"כשאהיה מיליונרית". מסתבר שאם את מקבלת משכורת נורמלית ולא משכורת רעב, לא צריך להיות מיליונרית כדי להשיג את הדברים שאת רוצה. כמו למשל חו"ל. אני מתה לטוס לחו"ל. לראות עולם איכשהו תמיד נתפס כעניין של עשירים, של מי שיכול להרשות לעצמו את זה בנוסף לשכר דירה ולא במקומו. מותרות שהיא סוג של שחיתות ולא אוויר לנשימה, משב רוח ממקום אחר שהייתי רוצה לחוות לרגע קל. כמובן שהייתי רוצה לנסוע לקריביים לחודש ולהתקדם משם לניו-יורק ווייטנאם ופריז, אבל אני מוכנה להתחיל מאיזה סופ"ש בטרנסילבניה או משהו אטרקטיבי במידה דומה.

וילד. אני רוצה עוד ילד. מצער אותי שתכנון ילד נוסף נכנס לחישוב קפדני של "צריך לעבוד במקום X זמן כדי שלא יוכלו לפטר אותי, להרוויח מספיק במהלך ההריון כדי לקבל דמי לידה סבירים, האם אני יכולה לממן מטפלת/מעון במשכורת שלי וכמה זמן אוכל לשבת בבית כדי לתת לילד שלי כמה שיותר זמן בבית איתי שלא ארגיש חרא אמא שהכנסתי אותו למעון כשהוא כל כך קטן". בחיי שזה מה שאני חושבת, כל הזמן. הנוסחאות נעות בראשי, מסחררות אותי, ואין תשובה שהיא נכונה. כל יום מביא איתו משהו חדש, שדוחה או מקדים את תאריך ההוצאה לפועל. ולא, אני לא מאמינה ב"כל ילד מביא את המזל שלו". אני צריכה להיות מוכנה כמה שאפשר ולא לקוות שיפלו עליי שטרות משמיים, כי באותה מידה יכול ליפול גם פסנתר.

אני רוצה גם שהמשרה הבאה שלי תהיה מוצלחת יותר מהמשרה הנוכחית, יש לי יכולות ויש מקומות שבהם אוכל לנצל את היכולות האלה. המקום שבו אני נמצאת כרגע בא מראש עם תאריך תפוגה ואני בהחלט מתכוננת ליום הבא. הבעיה שקשה לי למצוא משרה שעומדת בקריטריונים שהעמדתי לעצמי. בכל פעם שאני מחפשת דבר גדול ומשמעותי בחיי (בן זוג, דירה, משרה) אני כותבת רשימה של הדברים שחשובים לי שיהיו בו/בה. כל פעם שהרשימה הזאת מפציעה היא מתחדדת ומתמקדת. אם פעם הקריטריון היה משרה שלא ארצה לקפוץ בגללה מהחלון היום אני גם רוצה שתספק ותקדם אותי מקצועית, השכר לא יהיה מעליב ותאפשר לי זמן לגדל את הילד שלי. ואיכשהו זה הפריט שהכי קשה לי להשיג מהרשימה. כי לנסוע לחו"ל אני רק צריכה לגרור את חתיכוש מתישהו לסופ"ש ולקוות שסבא וסבתא של פשוש יעזרו למאמץ המלחמתי, ולעשות ילד זה רק עניין של נו, איך אומרים? Just do it. אבל למצוא משרה היא משימה הרבה יותר קשה. ההיצע הוא אף פעם לא משהו, לא משנה באיזה תחום אני מחפשת או כמה ניסיון יש לי ובעיקר כי אני עדיין נלחמת בחוסר הביטחון שלי לגבי היכולות שלי ו-"למה שמישהו ירצה להעסיק דווקא אותי?"
אז בינתיים אני משתדלת לזוז קדימה כמה שאני יכולה למרות שנתיב התזוזה משתנה לפי איך קמתי בבוקר. אם היום אני במצב רוח טוב ומלאת אופטימיות אחפש עבודה שתעיף אותי למעלה וגבוה מכל הבחינות. אם קמתי ביום מעונן אני אחפש בחירות זהירות יותר, אשלח קורות חיים למשרות שאולי אני פחות רוצה אבל יש יותר סיכוי שאתקבל אליהן, וזאת מלחמה יום-יומית. לפעמים אני צריכה מישהו שיזכיר לי שאני יכולה ויש לאן לשאוף, ולפעמים אני זאת שמזכירה לעצמי. לכל יום יש אופק חדש בו אני מחפשת את המקום בשבילי, מקווה שבקרוב אמצא. הדבר הכי חשוב שאני צריכה להזכיר לעצמי שמי שמנסה לאכול הכל מהר ובבת אחת יגמור בסוף עם כאב בטן, ומותר ורצוי לקחת את הדברים לאט. כל דבר בעתו, גם אם אני רוצה אותם עכשיו-עכשיו-עכשיו.  

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s