שונאת אדם תחיה

יש איזו עייפות שאני מזהה אצלי בזמן האחרון, שמתבטאת באינטראקציות עם בני אדם. או שהם הפסיקו לעניין אותי או שאני הפסקתי לנסות. אני מנסה להבין מאיפה זה נובע אבל רק מגיעה לתוצאה הסופית – אני נפגשת עם כל מיני אנשים, ברמות הכרויות שונות בכל מיני מפגשים חברתיים, עושה את כל "התנועות הנכונות" (מכירה, מדברת, מקשיבה, צוחקת) אבל בסוף רק נהנית עם החברים הבאמת קרובים שלי, אלה שיקבלו אותי בפיג'מה, מצב רוח זועף ורגליים לא מגולחות (למה שיעניינו אותם השערות ברגליים שלי? אני שואלת את עצמי ואין לי מענה). אז חשבתי לנסות לנתח את הנושא בדרך הכי טובה שאני מכירה – רשימת א'-ב' שתגיע למסקנה. לימדו את זה בבית ספר, זה בטח נכון.

א. זאת אני – מעולם לא הייתי חובבת אדם, דבר שרק מחמיר עם אנשים. אם פעם עוד הייתי סבלנית לאנשים מכל הסוגים והמינים (קרי: סתומים) גם אם לא ממש אהבתי את זה, היום אני כבר לא מוכנה לתת להם ליהנות מהספק. אתם סתומים? יש חשד קל שבקלים שאתם סתומים? רק הסתכלתם עליי במבט עם עיניי עגל ריקות? לכו מכאן לפני שתצטערו על זה. אני יודעת שאני כבר מצטערת על זה. אם אין לכם דבר חכם להגיד עדיף לשתוק, או אפילו יותר טוב, להתפוגג מכאן ומהיקום עצמו ככלל. בעבר הכוחות הנפשיים שלי עוד גויסו לתגובות מסוג "וואהו, ממש מעניין, אני פשוט בדיוק צריכה להגיע לקופה/לבעלי/לפתח תקווה ולכן אני נאלצת לעזוב את הדיון המחכים והמדהים הזה, נתראה מתישהו (בתקווה שלעולם לא)". היום הם התדלדלו לכדי מבטים עוינים ונהמות. זה עובד לחתולים, זה יעבוד אצלי. פעם גם היה לי כוח להיות חברתית וחברותית, להכיר אנשים חדשים וליהנות איתם בסיטואציה חברתית, דבר שדועך עם כל שנה שעוברת. היום אני בסדר גמור עם לשבת בצד, להנהן מידי פעם וללחוש לחתיכוש הערות ציניות באוזן. אני מבוגרת מספיק לעשות מה שבא לי, ואני מאמינה שאנשים יחבבו אותי כך או אחרת, ואם לא – אז לא. באמת שזה לא מעניין אותי עד כדי כך. או בכלל.

ב. זה אתם – לא "אתם" אתם, אנשים באופן כללי. כל מי שקורא את הטקסט הזה יודע כמה אני אוהבת, מכבדת ומעריכה אותו, כבר אמרתי לך את זה פעמים רבות, התחבקנו, התנשקנו והחלפנו מתכונים בנושא. אבל האנשים האחרים, אלה שהם לא את/ה, אנשי היום-יום, שצריך לנווט מולם מרגע שעזבנו את הבית או הדלקנו את הנייד, אנשים שלא בחרנו להיות במגע איתם אלא הוא נכפה עלינו מכורח הנסיבות ובאופן כללי אנשים, שקיימים ומסבים את תשומת לבנו לכך שהם קיימים. אולי הם נהיו מעצבנים יותר, או עצבניים יותר, או מעציבים יותר בטיפשותם ככל שהזמן עובר, אולי שלושתם יחדיו, העיקר שמשהו כאן הפך למוגזם ויותר ממה שבא לי להתמודד איתו בעת צאתי מהקונכייה שלי.

ג. זאת הסיטואציה – קורה לי הרבה שיש לי תחושת מיאוס וביאוס עוד לפני שיצאתי מהבית לאירועים שאני כבולה אליהם בגלל סיבה מופרכת כלשהי שאני מרגישה שלא מצדיקה את מאמציי (אמאבא שרוצים לראות שאני חיה, כאלה). בחייאת, אם אתם מחלקים אוכל אני אבוא, אבל אל תכריחו אותי לדבר. אני אשחק בפלאפון, אוכל קינוח ואעלם לכם מהחיים כמו שבאתי, בטויוטה. לא בא לי סמול טוק, לא בא לי לשמוע על העבודה שלכם, על הילדים שלכם, לצחוק מהבדיחות שלכם. כרגע מספיק קשה לי עם העבודה שלי, רק הילדים שלי מעניינים אותי ואין לי ילדים, ואם אני רוצה, אני אצחיק את עצמי. אני לא יכולה לספור את מספר פעמים מצאתי את עצמי בחדר מלא אנשים עם מחשבה אחת בראשי-החוצה, לאיפה שהחמצן נמצא. בעולם מושלם אני הייתי בוחרת לאן להגיע ואם בא לי להצטרף לאירוע משפחתי/חברתי שמתקיים אבל העולם לא מושלם ואני מתמרמרת בדרכי לעוד אירוע שלא בא לי עליו עוד לפני שהוזמנתי.

אז מה היה לנו כאן? הרבה פוצים, סרבנות כללית, ממורמרת נרגנת ואחד אלוהינו. המסקנה לרשימת ה-א'-ב' הזאת – זה אתם, לגמרי אתם (לא ״אתם״, דיברנו על זה). אתם הגורמים לסעיף א' – אתם מעצבנים אותי, אתה מהווים סעיף ב' ואתם מייצרים את סעיף ג'. אתם אלה שגורמים לי לשאת את פניי לשמיים ולזעוק "אלוהים שבשמים! מה עשיתי רע? למה אין לי שקט? זה בגלל שאני מתנחלת נכון? ידעתי!" די, גמרתם אותי. מה בסך הכל ביקשתי? קצת שקט? קצת נחת? למה אתם עדיין נושמים לידי? אחרי 33 שנים על כדור הארץ כנראה התעייפתי. אני רוצה להיות רק ליד אנשים חמודים שעושים לי מסג' ברגליים (חתיכוש), מחליפים לי את המצעים (חתיכוש) ואומרים לי שהלוק הזה של כבשת אלפקה שעברה בשטיפת מכוניות שאני מתעוררת אליו כל בוקר הוא ממש יפה. לפני ציחצוח שיניים. למה לא כולם כמו חתיכוש???

אבל עם כל הבדיחות והחידודים האמת היא שהמסקנה שהגעתי אליה היא שאם בעבר היה חשוב לי להראות נוכחות, להתאמץ, להיות אהודה, עכשיו זה כבר לא. בגרתי, החכמתי, יש לי קצת יותר ביטחון עצמי ולכן אני מבינה שאם אוהבים אותי זה בגלל מי שאני ולא בגלל מה שאני עושה (מצחיקה/מבדרת/אופה דברים ממש טעימים). חבריי ומשפחתי יאהבו אותי גם אם אדבר איתם על ייעוץ פנסיוני ואופי נשירת השיער בחמוסים (למרות שאני בטוחה שאולי שאחרי שנדבר על זה הם יאהבו אותי קצת פחות) ולכן אני אעדיף להיות איתם בחדר אחד במקום להתמודד עם כל העולם, איש מעצבן אחד בכל פעם וגם בקבוצות. יש מי שמתבאס על כך שהוא כבר לא בשנות ה-20 לחייו אבל אני מודה שזה פחות מדבר אליי. יש שלווה שלא הייתה לי אז, בלי המרדף הבלתי פוסק והעבודה המאומצת להיות הכי מצחיקה והכי נהדרת. עכשיו אני יודעת שגם בלי הפירוטכניקה- you love me,  you really really love me.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s