טיול לסופר

נוסעת לסופר. כבר בבית גאה בעצמי על כך שיצאתי בבוקר מוקדם מהשעה הרגילה לטיול סופר השבועי ואסיים מוקדם מספיק לנוח חצי שעה לפני שאצטרך לקחת את הילד. וכמובן שכמו שטפחתי לעצמי החיים טפחו לי בחזרה על הפרצוף.

הדרך לשם הייתה איטית מהרגיל, כל מכונית ומשאית שיכלתי להיתקע מאחוריה נתקעתי כמובן. הגעתי לחניון הסופר ומשום מה במקום ללכת לחנייה הקבועה שלי במפלס התחתון המוח שלי החליט לכוון אותי לנסות למצוא מקום במפלס העליון, על אף שראיתי את התור שהשתרך ממנו. הטעות התגלתה לי עד מהרה ולקח לי זמן לצאת משם, לרדת לחניון התחתון ולחפש שם חנייה. מה לעזאזל כולם הגיעו לסופר שלי ביום שני מָשְמִֶים בשבוע? אומנם פורים קרוב אך לא מספיק, זה לא חג שמקבלים בו שבתון, ובחייאת, אנשים לא אוהבים אוזני המן מספיק כדי לנהור בהמוניהם לסופר באמצע השבוע (אני דווקא מאוד אוהבת אוזני המן. בקרב בין סופגנייה לאוזן הבצק הפריך מנצח תמיד).
בחירה גרועה נוספת בצאתי מהחניון בדרך לסופר הייתה הבחירה בעגלת הקניות. הסופר מציע שני גדלים לעגלות – גדול וענק. אני תמיד לוקחת את הגדולה ומוצאת שלקראת סוף הסיבוב נקלעת למצב שבו העגלה נראת כמו משחק טטריס מצוי – החיתולים מסודרים במאוזן לביצים אך במאונך לארגז השתייה הקלה ואני מסתכלת על הקוטג' בשבע העיניים לראות שהוא לא מאבד את אחיזתו מעל התצורה הזאת. היום רציתי להיות חכמה ולקחתי את העגלה הענקית והטעות התבררה לי מהר מאוד. היא אולי גדולה אבל היא עגלה במלוא מובן המילה – בקושי לוקחת סיבובים וקשה לתמרן בה בין המעברים הצרים (כל הסופר היה זרוע בעמדות מלאות במשלוחי מנות, ממתקים ואביזרים ליצירת משלוחי מתנות מממתקים). כל סיבוב נאלצתי להזיז אנשים ולהתנצל כשניסיתי לעבור לידם ולא עליהם, והיו הרבה יותר מהם מבדרך כלל, מה שגרם לי להתנצל הרבה יותר ממה שאני מוכנה לאנשים שאני לא מכירה.
אבל לפני שהתחלתי את הסיבוב, ממש בכניסה לסופר, קצת אחרי הדלתות שנפתחות אוטומטית קיבלתי את קבלת הפנים האמתית שלי. זקנה (מהשורש מבוגר) הלכה לפניי באיטיות (שמתם לב שזאת התמה של טיול הזה?) ובזמן שהיא הולכת מגיע לאפי ריח חזק שלא ניתן להתעלם ממנו. הגברת הזקנה אכלה מולי באיטיות רבה סנדביץ' עם נקניק וחביתה, בתוך הסופר, תוך כדי שהיא מזדקנת לה. בהליכה. איטית. לא הצלחתי לעקוף אותה או את שאר האנשים שעמדו במסלולי כמו מכשולים שאסור לי לדרוס עד הרגע האחרון האפשרי (החיים הם לא גרסה של grand theft auto).
עברתי את היינות, השוקולדים, המשלוחים ואריזות המתנה והגעתי לתחנה הראשונה – הירקות. הקלמנטינה חייכה אליי איך שהגעתי (או שמא זאת הייתה מנדרינה? אני אף פעם לא מבדילה בין השתיים) וקיוויתי שזה סימן טוב. טעיתי. עכשיו אני יודעת שהיא חייכה אליי בלגלוג. היא ידעה שהעגבניות נראות טוב אך רכות מידי, המלפפונים יתפרקו לי בידיים ויראו חבוטים, והברוקולי יראה כאילו בילה כבר כמה ימים מחוץ למקרר והתחיל להצהיב. אספתי מה שיכולתי מהמבחר הלא מוצלח ועברתי הלאה. במחלקת המשקאות הרמתי ארגז כדי להכניסו לעגלה והוא התפרק עוד בטרם הגעתי איתו לחצי הדרך. הוא לא נפל לי על הרגל אבל הרגשתי שקיבלתי מה שמגיע לי על זה שהרמתי ארגז פפסי מקס. גם הארגז לא יכל לשאת את גודל הפדיחה (זה לא היה בשבילי! קניתי בשביל חבר! אני לא מוכנה שתחשבו עליי דברים כאלה!).

הפיאסקו המשיך כשהגעתי למדף הרטבים לבחור לי בקבוק של רוטב סויה. זה הזמן לציין שהסופר שאליו הלכתי הוא סופר שמיועד ברובו לעדה החרדית (אך לא רק), ועל כן כל מוצר שיש שם לרוב מגיע בגודל שמתאים למשפחה חרדית ממוצעת. אז נכון שרציתי רוטב סויה אבל כשגודל המיכל בו הרוטב הגיע היה כמעט 2 ליטר (1.89 ליטר ליתר דיוק) הבנתי שאני לא מעוניינת להשאיר את הרוטב כמורשת לצאצאיי שיחלקו אותו לדורי דורות אחרי מותי והחלטתי לוותר. אקנה אותו במקום אחר בכמות שלא לאלץ אותי לשתות ממנו לשוכרה כדי לסיים אותו (אפשר להשתכר מרוטב סויה בכלל? אולי אמציא משקה שיכלול רוטב סויה, אם יש רוסי לבן ורוסי שחור אני אמציא את הסיני הצהוב והכושל מבחינת הפוליטיקלי קורקט).
הישורת האחרונה הייתה במחלקת החלב. בהמה מהזן המצוי הפילה חבילת מרגרינה ומקום להחזיר אותה לידי הבחור שסידר את הסחורה על מדפי המקרר היא בעטה אותה לעברו במקום לשים אותה בקופסה כמו שביקש. החלטתי להיות נחמדה ולשים את החבילה במקום הנכון, מה שגרר שיחה עם המסדר עקום השיניים שהתארכה מעבר למה שהייתי מוכנה לו באותה העת (או בכלל, אם לומר את האמת) והגיעה איכשהו לכך שביתו עברה תאונה עם רכבה בשבוע שעבר ואיזה באסה שיש אנשים כאלה בכלל. חייכתי והנהנתי תוך כדי שאני נמלטת לעבר הקפואים. בשארית כוחותיי סיימתי במדף הגבינות והתקדמתי לעבר הקופה. בקופה שיחק לי המזל ומצאתי אחת שבה אני הייתי הבאה בתור והקופאי היה אדיב, שירותי והכי חשוב, מהיר. ארזתי את קניותיי, עברתי את פקק העגלות ביציאה מהסופר ודחפתי במאמצים עילאיים את העגלה העמוסה לעבר החניה.

אני יכולה עכשיו לספר לכם איזה מוסר השכל גדול שלמדתי מהחוויה הזאת, איזו תובנה שהיקום ניסה להראות לי על סבלנות ואורך רוח ואהבת האדם אבל תכלס אין לסיפור הזה מוסר השכל. שני דברים שכן ייקרו מעתה: א. פעם הבאה אני אצא בשעה הרגילה ולא אתגרה בגורל,  ו-ב. לפני החגים אני הולכת לשלוח את חתיכוש לסופר. יש לו יותר סבלנות לשטויות האלה ממני.

בדרך הביתה שוב נתקעתי מאחורי משאית.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s