שחורים



היא הוציאה לו שחורים, זה היה הטקס הקבוע שלהם. הוא תמיד התנגד, לפעמים הוא ניצח, לפעמים היא ניצחה. ״תפסיקי! זה כואב!״, כל מיני התפתלויות והתחמקויות בכל פעם שנכנסה לקריזה על השחורים. הוא אהב אותה אז ויתר לה מידי פעם אפילו ששנא את זה בכל נשמתו.
הפעם הזאת התחילה ככל הפעמים, הוא ישב מובס על קצה המיטה והיא ישבה מאחוריו. ״רק שתיים, מבטיחה״ היא אומרת, כמו תמיד לא ברור אם תעמוד במילתה. היא מושיבה אותו מול האור, בוחרת את הנקודה, מתענגת על הרגע ומתחילה ללחוץ. אבל הפעם קורה משהו שונה מכל הפעמים. הפעם ברגע שלחצה קלות התחיל לצאת מהנקבובית מכשיר מכני עם כפתורים שונים בגודל של פנס כיס. בהתחלה היא לא מבינה מה קורה ומסתכלת בתדהמה במה שמתרחש לפניה. המכשיר מרחף באוויר לעבר פניה באיטיות כשלפתע זרועות דקות כמו איטריות אורז רעות יוצאות ממנו ומתנפלות על פרצופה, נכנסות דרך העיניים והאף והפה, היא לא מצליחה להוריד אותו ממנה, הן באות להשתלט לה על המוח!
״הכל בסדר ממי?״ הוא שואל בלי לחשוב יותר מידי, בעליצות כמעט על כך שאינה מכאיבה לו. הוא לא מבחין במה שקרה מאחורי גבו. המאבק חסר תועלת, הזרועות נכנסות לכל חור ומתמקמות, מוחה מתחיל להתרוקן ממחשבות. הטרנספורמציה הושלמה.
״סיימתי״ אמרה. ״זהו? את לא רוצה להוציא לי שחורים יותר?״ תהה. זה היה ממש מוזר. ״לא, זה פשוט הפסיק לעניין אותי״ אמרה במט חלול עם ניצנוץ מוזר בתוך עינייה. היא לא הוציאה לו שחורים שוב.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s