נישואיזם-אספקטים לאיפיונה של נשואה לעתיד

אז בשעה טובה חתיכוש הציע לי נישואין ועכשיו הכל שישו ושימחו ופרפרים וציפורים ו"קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה". אבא ואמא משני הצדדים מרוצים, "הגיע הזמן" ו"בשעה טובה" ודמעות של היסטריה ושמחה. אז עכשיו שאני קצת יותר בתוך התהליך והתואר "מאורסת" כבר מלווה אותי כבר כמעט חודש, אני יכולה לנתח קצת יותר לעומק את האספקטים החברתיים שהתואר הזה מביא איתו, איך החברה מתייחסת אליי ואיך אני מתייחסת לחברה ולעצמי, עכשיו כשאני עומדת להיות אשת איש. מסתבר שאחרי שנים של שוביניזם חבוי גם הפמיניסטית הלוחמנית שהיא אני מוצאת את עצמה בסיטואציה הלא נוחה של "איזה כיף שיש לי גבר ובוא נראה את זה לעולם".

אדם אחד שמעולם לא חשדתי בו בפמיניזם יתר ושאוהב מאוד לחלוק את דעותיו עם כולם הוא אבא שלי. אמרות השפר שלו תמיד נעו בין "אני רק רוצה לראות אותך מסתדרת ומתחתנת לפני שאני מת" ל-"אז אולי אחותו של חתיכוש תשאל אותו מתי גם הוא מתחתן?" כתגובה להודעה שהאחות מתחתנת, בנוכחות חתיכוש הנבוך. כאמור, לא בדיוק האדם הכי פוליטקלי קורקט שיש, אבל זה כבר נושא לדיון אחר. מכיוון שחתיכוש ואני בזוגיות מזה זמן ואבא שלי תופס את הקשר כיציב ובעל עתיד עוד לפני הצעת הנישואין, הוא מייחס לחתיכוש משקל רב בהחלטות שלי, יותר ממה שנוח לי לי לייחס לו. כשסיפרתי לו למשל שהתראיינתי למשרה מסוימת הוא שאל אותי "ומה בן הזוג חושב על המשרה הזאת?" כאילו מידת שביעות רצונו מהמשרה תגרום לי לקחת או לא לקחת אותה. במקרה אחר שקרה אחרי הצעת הנישואין ציינתי באוזניו שאני לא ממש ששה להתחתן והוא ענה בהתרסה "אז אל תתחתני". כשהבהרתי לו שהעניין חשוב לצד השני, פתאום הדיון שיכל להיות מאוד ארוך ומייגע נקטע בבת אחת – אם הגבר רוצה אז זאת סיבה מספיק טובה. אומנם אבא שלי הוא מדור אחר וצורת החשיבה שלו לא כוללת את אותם ערכים כמוני אבל נקודת המבט והמשקל שאבא שלי נותן לגבר בחיי מפתיע אותי כל פעם מחדש.

אז אבא שלי עתיק ואולי כדי להתייחס לבני דורי כמדד, אנשים שחיים באותה מציאות כמוני. יש את הנשואות הוותיקות שחושבות שחתונה זה רק ערב אחד בחיים שצריך לשרוד אותו ולגמור איתו, והן אוהבות לתרום מידע בסיטונאות על ארגון האירוע, כולל אולם, צלם, שמלה, הנעלה, מנה, הזמנה ושאר ענייני חתונה (שכמובן מתחרזים גם הם). יש את הרווקות שמסתכלות בקנאה על הטבעת שכבר ניתנה והשמלה שהן חומדות לעצמן ונורא רוצות לעזור לי אבל בסתר ליבן מייחלות שלא אפיל עליהן את ארגון מסיבת הרווקות (אני לא מאשימה אותן. אגב, אני בכלל רוצה מסיבת רווקות? עם מצגת פאוורפוינט של רגעים נבחרים בחיי כולל הפוני המזעזע מגיל 12, וכל זה בליווי קיש וסלט חסה? או חשפן מלוקק ושמנוני שידחוף את האגן שלו לפרצופי לקצב להיטי מועדונים או מה שהם לא שמים ברקע? עוד שאלה מעניינת) ובעיקר הן רוצות שאפסיק לחפור על כך שאני לא רוצה להתחתן. וכמובן שיש את בני המשפחה שלו ושלי, שמככבים בסיוטים שלי מידי לילה כפרצופים גדולים ומאיימים שזועקים אליי שאלות כמו "למה את לא רוצה להתחתן באולם שבו אחותך התחתנה? למה את לא רוצה להתחתן ביום חמישי כשנוח לכולם? למה את לא נותנת לנו להזמין 1,500 אורחים ומעליבה ככה את דודה רימה, דודה סימה ודודה דימה (שזה בעצם דוד כשחושבים על זה…)? למה את כלה רעה? למה למה למה???". היקום כולו מתאחד כדי להעביר לי מסר – הסכמת להצעה? תתמודדי, ועדיף שתרצי את כולנו בדרך.

אני מצידי מסתובבת בעולם בעירוב רגשות שכולל "אני ממש לא רוצה לעשות את זה", "אני לא מאמינה שאני עושה את זה", ו-"סתמי ותעשי את זה כבר". בעמדת סוגיית שינוי השם היתה לי עמדה מוצקה – מאז ומתמיד ידעתי שאם וכאשר אתחתן לא אשנה את שמי, זה פשוט לא נראה לי משהו הגיוני לעשות. העלתי את הנושא לדיון מעמיק עם חתיכוש בנוגע לאפשרויות של שינוי שם משפחתי לשלו, צירוף שם משפחתו לשלי והאופציה הלא סבירה של צירוף שם משפחתי לשמו. הטיעון בעד שינוי שמי היה "שם המשפחה המקורי כולל את המילה שטות בתוכו אז למה לא להיפטר ממנו" והטיעונים נגד שינוי שמי היו "שרדתי איתו כבר 32 שנה, קשה יש רק בלחם וכל מי שיש לו בעיה שימות". המסקנה הייתה שאני אשאר עם שם משפחתי והוא לא מוכן לצרף לשמו שם משפחה שכולל בתוכו את המילה שטות. אני מסרבת לקרוא לו ארוסי או בעלי לעתיד בנוכחותו (או שלא בנוכחותו) אבל לא שוכחת לענוד את הטבעת עם היהלום גם אם זאת רק קפיצה לקנות חלב ליד לבית. היא מלווה אותי לכל יציאה מחוץ לבית, אבל היא גם הדבר הראשון שאני מסירה כשאני נכנסת הביתה. לא מזמן היינו יחד בסופר, וכשהוא ארז את המצרכים ואני שילמתי לקופאית הוא קרא לי והגברת מאחורי בתור לא הבינה למי הוא מדבר. "אני זאת שאיתה הוא מתחתן אז כנראה שהוא קורא לי" עניתי לשאלה שלא נשאלתי, בלי להבין למה אני עושה את זה. אני מסרבת לתת לזה שיש לי זוגיות לאפיין אותי אבל מבינה שזה משהו מגדיר אותי בעיניי החברה ולכן נושאת את הטבעת כהצהרה על מעמדי בחברה והמציאות שבה אני חיה (לא רווקה בת 30!).

אז על אף סרבנותי ועקרונותיי הפמיניסטיים תהיה חתונה ואני אפילו מארגנת אותה, יש לי דעות לגבי שמלות ואולמות וכל זה. אני מתעקשת לא להראות סימני שמחה על החתונה הקרבה, לא יודעת איך להגיב לברכות ועדיין קצת מתנהגת כמו ילדה קטנה ששלחו אותה לעשות עבודה של גדולים. כשהייתי בחתונה בשבוע שעבר הכלה, שאיני יודעת מה נטיותיה הפמיניסטיות (היא כן תשנה את שם משפחתה לאחר החתונה אבל סירבה לקבל טבעת אירוסין) אמרה לי "זה עצוב אבל נכון, זה לא ששאפתי להתחתן אבל היחס אליי ישתנה בעקבות הטבעת". גם אני לא שאפתי להתחתן, אבל מרגע שהסכמתי קשה לי שלא ליהנות מההטבות שהמעמד הזה נותן לי, למרות המבוכה וההתנגדות העקרונית לרעיון. אני עדיין מחכה שמשטרת הפמיניזם תעצור אותי על פשעים כנגדה, אבל בעיקר אני רוצה כבר להגיע למצב שבו אוכל לחיות עם החתונה והפמיניזם שלי בשלום.

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s