משמרת

העין מציקה. יבש לי, מגרד. מה השעה בכלל? אמצע הלילה. טוב, פיפי ולמיטה. לא נרדמת. קצת בפלאפון,עוד פיפי, פתאום רעבה.עדיין מציק בעין. אחרי שעתיים כאלה הבנתי שלישון אני כבר לא אחזור.  קמה, מתחילה להתארגן. מקלחת, צחצוח שניים, בגדים, פריכיות בתיק עם גבינה ויצאתי לדרך. קר בחוץ מאוד אבל מה שחשוב מכך זה שהיום יצאתי יחסית מוקדם, אאחר רק בכמה דקות. מגיעה למשמרת באיחור של 7 דקות בלבד ואני לא הראשונה. חשבתי שנהיה שלושה, מסתבר שהופס, שובב אחד נפל. אז אני לבד עם גורר הרגליים. מה שאומר שאני לבד. הוא נחמד והכל אבל בעבודה הוא לא חזק. אני נחמדה ונעימה אליו כי בסך הכל הוא אדם טוב, אבל גם מתוסכלת שהגעתי באיחור וכבר הספקתי להעלות 8 כתבות ו-2 ידיעות בזמן שגורר הרגליים הקליד לאט-לאט 3 ידיעות וכתבה אחת. כשהוא עבר על הרשימה של מה נשאר לעשות הסתבר שעשיתי את הרוב. מקשיבה לשני ראיונות לא מעניינים במיוחד ומנסה להוציא מהם ציטוטים בזמן שהוא בהפסקה. המשמרת ממשיכה בעצלתיים. נדמה שאפילו הידיעות משעממות יותר מהרגיל. גורר חוזר מההפסקה ואני שמחה לגלות שהלמלמית שבדרך ככל עובדת ביום רביעי לא תעבוד מחר. היא אפילו יותר גרועה ממנו. היא נחמדה אבל בו בזמן איטית, לא מעוניינת, לא אכפת לה, חסרת מוטיבציה כאילו זאת העבודה הצדדית שהיא חייבת לעשות כל שבוע. בעצם, למה כאילו? זה בדיוק מה שזה בשבילה, משמרת שהיא שעות נוספות, והיחס הוא בהתאם – ישלמו לה לא משנה מה היא תעשה פה, אז היא תגיע מאוחר ותצא מוקדם ובין לבין תשחק סוליטייר בנייד. זאת גישה שמאפיינת חלק מהעובדים כאן וזה גורם לי לי לעירוב רגשות שכולל תסכול, עצבים, חוסר אונים ובעיקר הרגשת "איך-איך-איך מקום כזה עדיין קיים?". כששניהם במשמרת יחד איתי אני משתגעת – מצד אחד אני עושה הכל מהר ומנסה להספיק כמה שיותר כדי שלא אקבל את עיניי העגל האלה של "אני אמור לעשות את זה? אני? אה… טוב… בסדר… אולי עדיף שאת תעשי את זה"; מצד שני, חוסר המוטיבציה סוחף גם אותי. למה לפרפר אם אני יכולה לקרוא רכילות בפנאי פלוס או להתעדכן באופנה האחרונה? אני אפילו לא אוהבת לעשות את הדברים האלה, אבל זה מה שנשאר לעשות עם מחשב, זמן ואף אחד שמשגיח עליך. בינתיים הגורר עובד לאט תוך כדי גלישה באתרים שלא קשורים לעבודה ואני משתדלת למצוא מה לעשות. בסוף אני מתייאשת ועוברת לפייסבוק בפלאפון. אני כל כך עייפה, אחרי שלוש שעות שינה אני מוצאת שאני נרדמת מול המסך.

אחרי התעפצות קלה אני חוזרת לעצמי וממשיכה במה שזה לא היה שעשיתי לפני כן. הרבה יותר קל וכיף לעבוד עם מי שמלא מרץ, אלה שיש להם מוטיבציה ורוצים לעשות עבודה טובה. אנחנו עובדים, אנחנו צוחקים והזמן רץ. קל להיסחף בעשייה כמו שקל להיסחף בשקיעה והקטנת הראש. וזאת הבעיה כאן. אני מרגישה כמו בספר של דיקנס – זאת העבודה הטובה ביותר שהייתה לי, זאת העבודה הגרועה ביותר שהייתה לי. לאט לאט הדקות מזדחלות עד תום המשמרת. אני מתייאשת 7 דקות לפני הסוף ואומרת לו שאני יוצאת יותר מוקדם. אני יודעת שהגורר רצה לצאת ב-12:00 אבל אני הקדמתי אותו ועכשיו הוא יצטרך לחכות למשמרת הבאה שתגיע, שמורכבת רובה ככולה ממאחרים. וכמו שצפיתי 5 דקות אחרי שיצאתי ההיא מיום רביעי שמגיעה עכשיו למשמרת מודיעה בוואטסאפ שהיא מאחרת. תודה לאל שעפתי משם. שלום לאנשים, שלום למאבטחים, שלום שלום אל תבואו לי בחלום. איזו חולירע עם ג'יפ שכור חוסם לי את הכניסה לאוטו ואני צריכה להשתחל מהצד שליד הנהג תוך כדי איחולים לבריאותו. פרחה שנכנסה לחניון כמעט חוסמת לי את היציאה וברור לי ולמאבטח בכניסה שלא מעניין אותה שהיא חונה כמו האות השביעית באלף-בית. הוא בא להעיר לה בזמן שאני מתה להתחפף. מלא תנועה, עומסים בכבישים, עיר פקוקה ומלאת זבל בגלל השביתה. ליד העבודה זה לא כל כך נורא אבל אני יודעת שבמרכז העיר הרבה יותר גרוע. הכביש מלא נהגים גרועים. נהג אחד באוטו מתפרק, חסר סבלנות, צופר לי בלי סיבה וחותך אותי ועוד מישהו כי הוא יכול. נוסעת לאט, נוסעת בזהירות. ביציאה מהעיר התנועה נחלשת, רק עוד משימה אחת ואני בדרך הביתה. עוצרת לתדלק ומחזיקה את עצמי מלקפוץ למאפיה ליד לקנות עוגת שמרים. מתניעה את האוטו ומאיטה ליד איזה אידיוט שנוסע מהר מידי בקטע של הכביש שמלא תמיד מכוניות ואנשים. עוד כמה דקות ואני עוצרת, האמברקס עולה, ההילוך מועבר לחנייה. יוצאת מהאוטו, פותחת את הדלת עם מפתח. עוד משמרת נגמרה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s