לידהיישטי

“סם, יורדים לי המים". ככה זה התחיל, ב-3:30 בליל ה-22.7.2015. האמת שזה התחיל הרבה לפני, עם תפוזים מכל הדברים בעולם.

תמיד ידעתי שאני רוצה ילדים, למרות שאף פעם לא הייתי הטיפוס שמתחבר אליהם. ילדים של אחרים זה ילדים של אחרים. אבא תמיד היה הטיפוס של פוצי מוצי ו"תראי איזה חמוד!" לכל פצפון שראה ברחוב. אני הייתי זאת שאומרת 'כן, כן' וממשיכה ללכת. ידעתי שכשזה יהיה שלי זה יהיה אחרת. לא מעניין אותי שההוא מדגמן לאופנת "פשושים יבשים" ושההיא מלכת היופי של תינוקיית "יום שמח" בפתח תקווה. אתה תעניין אותי כי אתה של אבא ושלי.

אבא ואני רצינו לעשות אותך כבר בירח הדבש שלנו בתאילנד אבל עקב כל מיני עיכובים רפואיים ובדיקות (אמא הייתה גרוטאה מקרטעת כבר אז) העניין התעכב עד שעברנו דירה לגבעון החדשה. אני זוכרת את היום הזה בתחילת נובמבר. יצאנו מרמת גן השמשית בבגדים קצרים וכפכפים עם מוביל יקר להחריד ושיר בלב ("לא קלה היא לא קלה דרכנו, ואני כה שונאת לנקות") והגענו לגבעון הקרה והמטפטפת. שאלתי ממישהו פליז והתחלנו במלאכה. המובילים הובילו, ואני עמדתי קפואה בחוץ וכיוונתי אותם תוך כדי שאני סובלת ממחזור מהגיהנום (האחרון, מסתבר, לפני שאתה נוצרת).

התחלנו לנסות ליצור אותך חודש לפני כן וקבלת המחזור הכניסה אותי לדיכאון כי הבנתי שהפעם זה לא הלך. עברנו לחדרון שבו גרנו אצל סבא דוד וסבתא אורית לפני שנולדת והתחלנו לנסות שוב. כשלא קיבלתי מחזור בחודש אחרי כן חשדתי שאולי הפעם כן נתפס, אבל בדיקת ההריון שהשתנתי עליה הראתה אחרת. נואשת, קניתי ערכת בדיקות ביוץ והתחלתי להשתין עליהן כמו מטורפת. ביום שבו הבדיקה הראתה שאני מוכנה ומבייצת התחלתי להעביד את אבא שלך בפרך. באותו שבוע הוא סבל מציסטה מכאיבה בישבן (לא עלינו) מה שאומר שאת מלאכת היצירה הוא העביר בפחות מההנאה הנדרשת. מה שלא ידענו אז שאתה כבר היית שם, צבר תאים זעיר וקיים, בן 4 שבועות, ואני שהייתי מאוד מתוסכלת מכך שאני לא מצליחה להיכנס להריון במהירות האור.

לקראת סוף דצמבר התחלתי לחשוד שאולי אני בהריון. החשד הגיע בצורת תאווה לא מוסברת לתפוזים. אכלתי את כל התפוזים בבית ואז עברתי לחיסול שיטתי של התפוזים בבית של סבא וסבתא. בדיקת הריון ביתית אישרה את הבשורה, 2 פסים ורודים שאמרו הכל. עוד טיול קטן לרופא המשפחה ובדיקת דם קצרה היוו וידוא הפריה. השאלה הייתה איך לבשר לאבא שלך. התאריך היה ה-30.12 ורציתי להמתין ל-8.1 – יום הנישואים הראשון שלנו – כדי לספר לו. בסוף לא הצלחתי לחכות וב-31.12 סיפרתי לו כשהיינו בביקור אצל סבא שוריק וסבתא פאינה. הוא שמח מאוד ואמר שהתחיל לחשוד אחרי שראה את שואת התפוזים מתרחשת, וגם הרגיש ש"משהו שונה אצלך בבטן".

יש אימה שנופלת על בחורה שנכנסת להריון, גם אם ההריון הכי מתוכנן וצפוי בעולם. הרגשת ה-" OMG מה לעזאזל עשיתי?", "אני לא מוכנה להיות אמא" ו-"אני בכלל לא בטוחה שאני רוצה ילד עכשיו". לקח להרגשה הזאת כמה זמן לעבור. שלא תבין לא נכון, אתה הכי מקסים וחמוד בעולם (גם כשאתה מפליץ עליי) אבל להביא ילד לעולם זה להחליף חיתולים, ישיבות הורים, התקפי זעם ושיעורי נגינה בחמת חלילים (או אורגן, כי אתה חצי אוקראיני). זאת בעיקר אחריות גדולה ונקודת אל-חזור, החיים לפני ואחרי. אתה מבין למה נלחצתי?

אחרי השמחה הגדולה חזרנו למציאות, וב‘מציאות‘ אני מתכוונת תורים לרופאים ובדיקות וכדורים ושאר ביורוקרטיות. בדיקת הדם הראתה שאני בהריון אבל לא גילתה באיזה שבוע אני (למרות שהערכים נראו לי קצת גבוהים לשבוע 4 לא התרגשתי, אמרתי לעצמי שאני לא מבינה בזה ובשביל זה יש רופאים). הייתי בטוחה שאני בשבוע 4 ושיש לי זמן עד הבדיקות שמתחילות בשבוע 12. קבעתי תור לרופא נשים אך התור הזמין הראשון היה לעוד חודש. כשהגעתי לרופא הסברתי לו שאני בשבוע 8, עניתי לכל שאלה שלו באריכות ובאופן כללי לא הפסקתי לדבר. הוא אמר לי לשכב על המיטה והשפריץ ג'ל קר על הבטן שלי ואמר לי בעדינות לשתוק שנייה כדי שהוא יכול לראות עם מה יש לו עסק. הוא הסתכל על המסך ואמר שאני בשבוע 12 ואני פערתי עיניים ואמרתי "מה???". הסתכלתי על המסך וראיתי אותך, צורה מעוגלת ובתוכה נקודה פועמת, הלב שלך. שכבתי שם ונשכתי את השפתיים. לא צפיתי את ההתרגשות העצומה שתמלא אותי. כשיצאתי משם התקשרתי לאבא שלך והתחלתי לבכות "סם! ראיתי דופק!". אני עדיין מתרגשת כשאני נזכרת ברגע הזה. אחרי הבדיקה נסעתי לעבודה ואבא בא לשם בהפתעה וחיבק אותי. בכיתי שוב כי אני נקבה נרגשת ושטופת הורמונים.

מאז חיינו מבדיקה לבדיקה, לראות איך אתה מתפתח. את הסקירה הראשונה עשינו אצל רופא נחמד וצרפתי ליד העבודה של אבא. הוא גם בישר לנו ב-70% ודאות את מה שכבר ידעתי בתוך-תוכי מתחילת ההריון – שאתה בן. חוץ מזה, בחודשים הראשונים סבלתי מאוד מבחילות זוועתיות ולא הייתי מסוגלת לגעת בבשר, כך שגם אבא היה תחת מצור. אני זוכרת פעם אחת שהתעוררתי משנ"צ (זה עוד דבר, בהתחלת הריון רק רוצים לישון, כל הזמן. פעם אפילו נרדמתי בסינמה סיטי בהפסקה מהעבודה על ספסל, מה שנאמר הרה והומלסית) והרחתי מוות באוויר. "אכלת סלמי נכון?" שאלתי במבט נוקב. "נכון" אמר לי אבא במשטמה, נזוף ומסכן מכך שהבין שגם עליו נגזרת צמחונות לחודשים הקרובים. חייתי על פחמימות, סוכריות חמוצות והתקווה שזה יעבור בקרוב.

אחרי שווידאתי שאתה באמת קיים ובאמת יש לך בולבול עברנו למשימה הבאמת חשובה – למצוא לך שם פיקטיבי. כמו כל זוג הורים לעובר בתחילת דרכו עוד לא ידענו מה יהיה שמך אחרי שתצא לאור, אבל רצינו לתת לך שם-ביניים, עד שנחליט איך לקרוא לך. עוד הרבה לפני ההריון החלטנו אבא ואני שנקרא לך בשם ממש נורא, כזה שאנחנו לא סובלים, כדי שלא נתפתה חלילה לקרוא לך בשם הזה כשתיוולד. הפור נפל על יחזקאל, מסיבות מובנות. כשסיפרנו על השם הפיקטיבי לדודה מיטל היא קראה בשמחה "חזי!" בגלל שלה יש גיס נחמד בשם הזה. סבתא פאינה האוקראינית שמעה את זה ומיד הפכה את חזי לחֶזְיק, והשאר היסטוריה.

שינויים הם דבר מתחייב גם אם את נורא לא רוצה בהם. בשליש השני עברתי ללבוש טייצים, חולצות רחבות ומבט שאומר "אל תתעסקו איתי". שמעתי על נשים ששולחים להם ידיים לבטן ומאוד לא רציתי להוריד את היד למי שהחליט שזה רעיון חכם לגעת בי. דם זה מאוד מלכלך ובגדי הריון זה עסק לא זול. מעבר לזה, השתדלתי לא לתת להריון להשפיע עליי יותר מידי, לא רציתי להיות מאלה שמלטפות את הבטן מהחודש השני, הופכות את העובר שלהן למרכז החיים והשיחה עם כל מכר וזר ובאופן כללי לא רציתי להיות ״מההריוניות האלה״. אבל אתה כבר גדלת והתפתחת, ובעבודה התחלתי להתקשות להגיע לכספת שנמצאה קרוב לרצפה ורחוק מהישג ידי. הנחמה היחידה היה תנועות עובר, אתה שהתחלת לזוז כבר בשבוע 18 בתנועות קלות וכמעט בלתי מורגשות, מעין פלופ קטן כזה בתחתית הבטן. עדיין לא עיכלתי מה זה אומר.

עשינו אולטראסאונד עם טכנאית נחמדה שגם הראתה לי אותך! שכבת בתנוחת סתלבט רגל על רגל, עם יד אחת מאחוריי הראש וחיוך של כוכב קולנוע. כבר אז ידעתי שאתה חתיך-על ושאתה הבן שלי (אבא תמיד היה מגיע איתי לבדיקות ואף פעם לא היה מתודלק מספיק בקפה וסיגריות. פעמיים נכנסתי לאולטראסאונד בלעדיו כי הוא היה חייב הפסקת קפה לפני שנכנסים והתור היה קצר ממה שנדמה לו. הוא פיספס אותך מחייך אליי באולטראסאונד ומזל שהיו תמונות, כי כשהוא נכנס לחדר אתה כבר הסתרת את הפנים עם היד ולא ראו את החיוך המקסים שלך. מאז הוא לא יצא יותר להפסקות קפה).

לאט לאט ההריון הפך למשהו שאי אפשר להתעלם ממנו, לא משנה כמה רציתי. פתאום אין תנוחה שמאפשרת שינה נורמלית, וגם המיטה פתאום נהיית קטנה מידי לשלושתנו. בעבודה השטח מאחורי הדלפק התכווץ ולאט לאט נהיה בלתי אפשרי שאני אעמוד בקופה ומישהו יוכל לעבור מאחורי להגיע לצד השני של הדלפק. שטיפת כלים השאירה אותי עם חולצה רטובה מקדימה וגב שבור מאחור מרוב מאמץ להגיע לכלים בכיור גם בלי להיות ממש קרובה אליהם. צרבות הפכו לדבר יום-יומי ואכילה הפכה למשהו מצומצם, כל דבר שנכנס לפה מחושב ברמת ה-"יעשה לי רע או לא יעשה לי רע?". וכבר ציינתי שהתנפחו לי כפות הרגליים לזוג אבטיחים ורק זוג אחד של נעליים עלה עליי?

בגלל שאמא שלך כזאת גרוטאה מקרטעת, ההריון היה מוגדר כהריון בסיכון גבוה והייתי צריכה לגרור את עצמי כל שבועיים-שלושה לרופא לאולטראסאונד ובדיקות. לרופא הנחמד שלנו קראו דר' חגי אמסלם והוא גם היה אחראי על חדר הלידה בבית החולים. בבדיקה האחרונה שהייתה בשבוע 32 דר' אמסלם אמר שכנראה נצטרך לזרז את הלידה ולא נחכה לתאריך המיועד (19.8). מאוד לא שמחתי לשמוע את החדשות האלה, רציתי שתצא לבד ובתנאים שלך, לידה טבעית עם כמה שיותר סמים (כי אני לא מהאמהות האלה שיש להן משהו להוכיח. אני חלשה ואין לי בעיה להודות בזה). חזרתי הביתה בפנים נפולות.

קבעתי תור לשבוע 36+1 לשעה 11:40 והחלטתי שאני אומרת לרופא שלא זירוז ולא נעליים (שלא עולות עליי). אני מחכה שתצא לבד.

באותו הלילה הלכנו לישון ב-1:30, אני – כי הייתי אמורה לעבוד ערב למחרת ואבא, ובכן, כי הוא אבא. בדיעבד היו סימני אזהרה בימים שלפני הלידה אבל אני לא ידעתי לקרוא אותם; תיק הלידה היה חצי מוכן, כשחלק מהדברים לא קנינו בכלל, ואנחנו היינו המומים. קמנו מהר והתחלנו להתלבש (אגב טיפ לעצמי – לא ללבוש טייץ לחדר לידה אחרי שירדו לי המים. זה כמו להוריד מעצמי חליפת צלילה רטובה) כאשר אני זורקת לתיק הלידה כמה שיותר דברים מהרשימה שהיו אבל עוד לא הכנסנו לתיק (עצלנים) ואבא שלך התארגן תוך כדי שהוא עוצר כל כמה דקות, מסתכל עליי ומפטיר "פאק…". אפילו רגליים לא הספקתי לגלח! (פחח! כאילו שמישהי שירדו לה המים עכשיו מעניין אותה איך הרגליים שלה נראות). יצאנו מהבית ב-04:00 ואני לקחתי איתי מגבת כדי לשבת עליה באוטו ולא להרטיב את המושב. התחיל לכאוב לי ולא יכולתי לשבת במקום, העברתי את הצירים עם הנשימות שלימדו אותי לעשות כמו שרואים בסרטים. הגענו לבית החולים ואבא הוריד אותי בכניסה למיון ונסע להחנות את האוטו. אני הלכתי לקבלה והתקבלתי ואז גררתי את עצמי למעלית ועליתי 6 קומות לחדר לידה. אם מהמכונית יצאתי יבשה, הרי שב-8 הדקות שלקח לי להירשם ולעלות במעלית נרטבתי לגמרי ממי השפיר שהמשיכו לזלוג.

הגעתי למחלקה ב-04:30  ואבא הגיע מעט אחריי. קיבלו אותי, בדקו אותי (פתיחה 4), המשכתי לסבול מהצירים ורק רציתי אפידורל, ואתמול. לקח לרופא המרדים שעה וחצי להגיע, שנראו כמו נצח. אבא עשה לי מסז' בגב והחזיק לי את היד בכל ציר אבל יש גבול למה שהוא יכול לעשות. אחרי הלידה הוא אמר שהקטע הכי קשה היה לראות אותי כל כך סובלת ולהיות חסר אונים בלי יכולת לעשות משהו. קצת לפני 6:00 העבירו אותי לחדר לידה פרטי, ושנייה אחרי שדפקתי צרחה שכל בית החולים שמע הגיע הרופא עם מזרק ביד ועשה לי שיר בלב (בגב? וואטאוור, העיקר שלא סבלתי יותר). חיברו אותי למוניטור שכל הזמן זז והיה צריך לסדר, כל אחות/מיילדת שנכנסה לחדר שאלה אותי את אותן שאלות שוב ושוב (רק אחרי כמה פעמים השכילו גם להקליד אותן למחשב) אבל חוץ מזה היה סבבה. למיילדת שקיבלה אותי קוראים שירי והיא סיימה לעבוד ב-6:00, ולאחר מכן הגיעה טובה, שנשארה איתי עד הניתוח.

בשעה 5:30 בערך הודענו לכל הסבים והסבתות שלך שאתה רוצה לצאת. סבא דוד שעובד בבית החולים היה הראשון לבקר, ואחריו סבתא אורית שהייתה נרגשת. סבא שוריק וסבתא פאינה יצאו מנצרת עילית בשעה 7:30, נרגשים ולחוצים. הם הגיעו לירושלים ואפילו הצליחו להתבלבל בדרך. חצי שעה אבא וסבא דודו היו צריכים לכוון אותם בטלפון כשהם כבר היו בירושלים. בזמן שחיכינו להם אבא ואני עשינו הפסקת אוכל ואכלנו כמה קוראסונים שהבאנו מהבית בסביבות השעה 8:00. לא אכלנו מערב האתמול והיה עוד יום ארוך לפנינו. כשהרופא שלנו הגיע לסבב, אותו אחד שקבענו אליו תור לשעה מאוחרת יותר במהלך היום, התלוצצתי איתו שאומנם קבעתי תור אבל החלטתי להקדים. הוא חייך בנימוס ואמר שכבר שמע את הבדיחה (העבשה) הזאת מאבא לפני 2 דקות במסדרון. מה שנאמר, מתלוצצת עם רופאיי.

כשסבתא פאינה הגיעה היא נכנסה לחדר ומיד ניסתה להשתלט על העניינים, תחקרה את המיילדת מי היא, איפה היא למדה וכמה זמן היא עובדת. סבתא אולי מיילדת מנוסה עם 34 שנות ניסיון, אבל כשמדובר בבת שלה היא דיי מאבדת את הראש. בשלב מסוים גירשתי אותה מהחדר כי היא התחילה להלחיץ גם אותי, אבל זה לא מה שירתיע את סבתא פאינה! היא התגנבה בחזרה לחדר 4 פעמים! בפעם האחרונה היא התחבאה בין הווילון לדלת הכניסה לחדר כך שראיתי רק את הרגליים שלה. אין מה להגיד, סבתא פאינה טובה בלספק אתנחתות קומיות (אני צוחקת על זה עכשיו אבל אז רציתי להרוג אותה).

אני הייתי על סמים, הלידה התקדמה בקצב טוב אבל אתה היית בתנוחה לא טובה. במקום לצאת כשהראש עם העיניים למטה הראש שלך היה מכוון למעלה. לא משנה כמה לחצתי אתה לא התקדמת. המיילדת נתנה לנו אולטימטום – אם תוך 3 שעות לא תצא – עוברים לניתוח. מאוד לא רציתי שתיוולד בניתוח קיסרי. אם פחדתי מהלידה מהניתוח פחדתי יותר. יש ממד של אובדן שליטה בניתוח. מחליטים עליי ועל הגוף שלי, לא אני על עצמי. באותם רגעים של לפני הניתוח לא היה זמן להתעמק  בנושא, אני רק זוכרת שהצטערתי שבסוף הגענו לנקודה הזו. אז לחצתי ולחצתי והשתדלתי והשתדלתי אבל זה לא עזר. המיילדת חששה שאתה במצוקה, הרופאים שבדקו הגיעו לאותה מסקנה ובסביבות 11:00 הורידו אותי לחדר ניתוח לקיסרי חירום. לא בטוחה כמה נלחצתי מהניתוח כי לא היה לי זמן בשביל זה. העבירו אותי למיטת הניתוח, הגבירו את האפידורל למקסימום והתחילו לחתוך. אני הייתי קצת לא בפוקוס וגם בלי משקפיים כך שלא ממש הייתי סגורה על מה הולך. הרגשתי שמתעסקים לי בבטן אבל זה לא כאב ולא ידעתי באיזה שלב כל דבר קרה. פתאום מתוך העירפול שמעתי בכי, זה היית אתה! ביקשתי לראות אותך ולהחזיק אותך אבל לא אפשרו לי. האחות הרימה אותך מעליי והחזיקה אותך עטוף בשמיכה, אני ליטפתי אותך ומלמלתי "איזה יפה אתה". לאחר מכן לקחו אותך בזמן שהרופאים תפרו אותי. שעת הלידה הייתה 11:38, 2 דקות לפני שהיינו אמורים להגיע לרופא לבדיקה באותו היום. דר' אמסלם שנכח בניתוח יצא לאבא, לחץ לו את היד ובישר לו "מזל טוב. לא נורא, הפעם יצא בן". אני לא ראיתי את זה אבל אבא שלך מספר שהלך איתך לחדר בדיקות ואחרי שניקו אותך ושמו אותך בידיים שלו הוא התחיל לבכות, הוא כל כך התרגש לראות אותך. אחר כך הרופאים לקחו אותך לבדיקות ואבא בא לראות אותי בחדר התאוששות. ברגע שנפגשנו התחלנו לבכות שוב, לא האמנו לנס שקרה לנו. 3 חודשים אחרי, אני חושבת שבאיזשהו מקום אנחנו עדיין לא מאמינים.

דוד איתן הקטן, איזה פלא אתה…

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s