המתנחלת הסמולנית

כבר שבוע שאני מתנחלת ווואלה, דיי נחמד פה. עזבו רגע את האג'נדה הפוליטית – הציפורים מצייצות, האוויר נקי, ויש פה מלא עצים.

זה התחיל לפני כמה חודשים, כשהבנו, חתיכוש ואני, שאם אנחנו רוצים לחסוך קצת כסף ולחיות חיים טובים יותר, אז צריך לעבור דירה. האמת שהבנתי את זה לפני כך אבל בין ההבנה ועד היישום לקח קצת זמן (היה חוזה בדירה ברמת גן לסיים+אני עצלנית).ואז קיבלנו הצעה מהיחידה ההורית של החתיך לעבור קרוב אליהם וליהנות מהפסטורליה כאן בפרברי ירושלים. חשבתי קצת על הבעד והנגד, על החום המנוכר של תל אביב והקור המנחם של ירושלים, על הים והמסעדות של תל אביב וההר עם השוק בירושלים, על מצב חשבון הבנק והעבודה שלי בשכר מינימום ואמרתי "יאללה שרהל'ה, הולכים".

זה הסיבוב השני שלנו ברומן עם ירושלים, והוא עובר הרבה יותר חלק מהפעם הקודמת. לשנינו יש עבודה הפעם (לי הייתה לחלקים מהזמן), יש משפחה וחברים (גרנו בחור שאף אחד לא הצליח להגיע אליו/לזהות אותו במפה) ויש עייפות מהרעש והלחץ של תל אביב, או לפחות גבול רמת גן/בני ברק (לי לפחות. אם אשמע עוד פעם ילד דתי קטן צועק לאבא שלי מהנדנדה "אבא תנדנד אותייייייי" בקול מתבכיין אני אנדנד אותו ואנייד אותו לאיזור חיוג אחר). הפעם אנחנו לא זוג צעיר שבא לבנות את הביחד שלנו, לריב את הריבים הראשונים, ללמוד שתלתלים בחזה זה דווקא דיי נחמד (אני) ולעשות ספונג'ה זה ממש מעורר מינית נשים (הוא). הפעם הספונג'ה מעוגנת בחוק, נרשמנו במשרד הפנים וגם ברבנות, אנחנו זוג נשוי. עם כתובה והכל.

אז חתיכוש עובד באותו מקום שהוא עובד בו כבר מאז שאני מכירה אותו ואני מתחילה שנה נוספת בסטימצקי. האמת שטוב לי שם, אני אוהבת לעבוד עם ספרים ועם אנשים, העבודה הזאת שהיא לא 8 עד 5 במשרד עם מחשב היא משהו שעושה לי טוב. אני אוהבת לעבוד עם תוכן ולנסות להשפיע על אנשים להגיע קצת יותר גבוה מפאולו קואלו ו-50 גוונים של אפור, לדבר על ספרים ועל תרבות. עם זאת, יש משהו בעבודה ברשת סיטונאית שגורמת לי להרגיש כמו עבד מודרני. העבודה הקשה, הפיזית, שלא מתגמלת כיאות בצורה כספית היא הרעה החולה של ימינו; היחס לתרבות כסחורה שיש למכור ללקוחות ללא שיקול דעת ואבחנה הם אספקט בעבודה הזאת שקשה לי איתו. כשאמרתי לבוסית הקודמת שלי שאני עוזבת את העבודה כי אני לא מרוויחה מספיק כסף היא לא הבינה למה אני מתכוונת, שזאת גם תעודת עניות לכל מיני דברים. אז אני מנסה לעבוד על עצמי, לקבל את העובדה שאני לעולם לא ארוויח משכורות גבוהות, שהגשמה עצמית חשובה לי יותר מכסף בבנק. עוד לא ברור אם זאת עבודה עצמית או עבודה בעיניים.

אז המעבר לכאן מאפשר לנו קצת נוחות אבל גם מרווח נשימה כלכלי, ואני לוקחת אותו כדי להבין מה אני רוצה ולאן אני הולכת. אני יודעת שאני רוצה ליצור, בשביל הפרנסה אבל בעיקר בשבילי. העבודה בסטימצקי הייתה צעד בכיוון הנכון, התנתקות מעבודה משרדית משמימה במשרה מלאה ומעבר לעבודה חלקית כיפית כדי לקיים את עצמי ולבחון מה אני יכולה לעשות מעבר לזה. שנה חלפה ואני עדיין באותו מקום. אם בתל אביב שגרת העבודה בחנות גדולה הייתה עמוסה ויכולתי ללכת לאיבוד בפריקת סחורה, סידור החנות, ייעוץ ללקוחות גיל הזהב וקשקושים עם חבריי היקרים לעבודה, פה אין כל כך עבודה ואין כל כך חברים. המשמרות כאן קצרות יותר, ורוב המשמרת אני לבד עם עצמי עם כמה לקוחות סוררים מידי פעם. השאלה הנשאלת היא אם משעמם לי שם, אני רוצה להתפתח לכיוון אחר ואולי אף למצוא משרה נוספת מדוע אני לא לפעול בנושא? התשובה היא שהבעיה העיקרית היא שאני עצלנית. לכל שאלה יש לי תשובה ובעיקר אני טובה בלתת תשובות למה לא – למה אני לא מחפשת עבודה בתחום כזה או אחר, למה אני לא עוזבת לעבודה אחרת, למה אני לא מתחילה הסבה לתחום אחר. הבעיה שעם כל השקט והשלווה שיש כאן בכפר יש לי הרבה זמן להסתכל במראה ולהרגיש את סף ההחמצה. "בת 33 שעוד לא עשתה עם עצמה כלום, ועוד עם כל כך הרבה פוטנציאל!" אני שומעת איזה קולני פולני עלום בראשי מצקצק, מראה לי מה אני באמת חושבת על עצמי אי שם בתת מודע.

תמיד יש את האפשרות להתקדם בדרגות ולעלות בהירארכיה של הארגון, להפוך לפאר ומופת, מנהלת חנות בישראל. איכשהו מהיכרותי הקצרה והמוגבלת עם מנהלות ברשת ועם עצמי אני דיי בטוחה שלא לשם פניי מועדות. אין לי לא את החשיבה הניהולית, היוזמה, ה-OCD על רמותיו השונות, הידיעה שאני תמיד צודקת ויודעת הכל (להוציא את יחסיי עם חתיכוש) ואת הדרייב לנהל חנות ספרים מסחרית. אני בורג במערכת וטוב לי ככה. אני לא נותנת מעצמי 100% גם בגלל עצלנות וגם בגלל שככה טוב לי. אין לי עניין למכור את נשמתי בשביל חברה שלא עושה יותר מידי בשבילי. אולי זה נשמע כמו כפיות טובה אבל אני מבינה שאני ברת תחליף, אם אני לא אתאים לציפיות של החברה או אפעל לפי ההוראות ימצאו איזה פועל אחר שימלא את מקומי. וזה שאני עצלנית. באמת. הבעיה שעוד לא פגשתי את הארגון/מטרה שאני באמת מוכנה לתת את כל כולי למענה, משהו שבאמת גורם לי להרגיש הגשמה עצמית, שליחות או סתם הנאה. השאלה עולה אם זה בכלל יקרה.האם משרה/ארגון/מטרה כזה/כזאת יקלו בדרכי או שאולי בכלל דבר כזה לא קיים.

הבעיה הגדולה היא הגשמה עצמית, או יותר נכון החמצה עצמית. אף פעם לא חשבתי שיש לי את כל הזמן שבעולם אבל פתאום אני מבינה שהזמן רץ ולא הספקתי כלום. פעם ניסיתי לרדוף אחרי המשרות עם הכסף אבל זה רק אימלל אותי. עכשיו אני מחפשת משהו עם עומק פה אני נתקעת, בעיקר בגלל עצמי. האם זה הפחד מדחייה או אי רצון להשקיע מאמץ בחיפוש?  בכל מקרה התוצאה דומה-דריכה במקום. ועוד הרהור שעולה בימים אלה-כשיהיה לי ילד, מה אגיד לו? אמא נורא חכמה ומוכשרת, כל כך מוכשרת שהיא עובדת בחנות ספרים בשכר מינימום? אולי הגיע הזמן שאגרום לו להתגאות בי. אם לא בשבילי לפחות בשבילו. אז בינתיים עד שאגלה לאן אני הולכת עכשיו אני מתנחלת, בלי מטרה או אג'נדה פוליטית, אבל היי יש כאן אחלה נוף.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s