בושה

יש זוג אחד, בוא נקרא להם איציק ותמנע. איציק ותמנע הם הזוג הזה שכל הבורגנים רוצים להיות – שניהם אנשי מקצוע עם מקום עבודה מבוסס שמשלם יפה על שירותיהם (כל אחד בתחומו). הם שוכרים דירה גדולה ומרווחת בעיר מרכזית, בשכונה בצפון העיר בה יש להם חנייה באפור. הם נשואים באושר ואחרי ירח דבש חלומי ותקופת המתנה מתאימה נולד להם ילד, שלא עושה בעיות, ישן כל הלילה ברציפות, מרדים את עצמו ותענוג לגדל באופן כללי. הם יוצאים לנופש מטעם החברה (פעם שלו, פעם שלה) פעמיים בשנה ויש להם אוטו עם שנתון צעיר ומקום לעגלה מאחורה. וטוב להם, פשוט טוב להם. נראה שהם לא רבים והחיים זורמים כמו סירופ מייפל (אמיתי כמובן) על פנקייק, יפים ומתוקים. אולי הם רבים מידי פעם על מי יזרוק את הזבל בבוקר או למה הוא/היא לא החזיר/ה  את הפקק של משחת השיניים לשפורפרת בבוקר אבל אין ריבים גדולים על מהות החיים.

אולי אתם מכירים איציק ותמנע משלכם, שקוראים להם בני ובתיה או מור וליאור, או זוג שמות אחרים עם תופעה לשונית כמו חריזה או שמות שמתחילים באותה אות ובעיקר חיים שאתם הייתם רוצים לחיות. טוב, אז ברור לכולנו שכמה שאיציק ותמנע חיים את החלום –  יש להם את הבעיות שלהם ודברים שמטרידים אותם ולא הכל ורוד, אבל בתור מי שצופה מהצד ומתקשה עם כל הדבר הזה שנקרא "החיים עצמם" לפעמים קל לשכוח את הדברים האלה, בעיקר כשהצד השני (הצד שלכם) לא נמצא באותו אזור חיוג (שלא לדבר על אותה יבשת) עם איציק ותמנע.

אני לא תמנע. אני נשואה באושר לאביר חלומותיי החתיכני, שאיתו הייתי בירח דבש כיפי בתאילנד ואחרי תקופת המתנה מתאימה נולד לנו ילד יפה ומתוק שמתקשה להירדם, לחזור לישון ומסרב לרדת מהידיים. הלילות חסרי השינה בהם קמתי כל שעתיים להרדים אותו (ועדיין קמה בתדירות פחותה), הגזים/שיניים/תופעה ילדית אחרת שהוא (ואנחנו) עדיין סובל מהם, והצורך הרב שלו בתשומת לב קיומית הופכת את חיי לאתגר על בסיס יום-יומי, והעצמאות שלי היא חלום רחוק. ידעתי שגידול ילדים הוא לא קל, אבל כנראה לא באמת 'ידעתי' מה זה אומר ובמה זה כרוך. כשאני חושבת על זה בראש יש לי תמונה ממקרה אחד ספציפי (למרות שהיו רבים כאלה) שבו הייתי בקניון בלי הילד והסתכלתי על כל האמהות הצעירות שמסתובבות עם תינוקות בעגלה, ישנים ורגועים והאמהות יכלו לשתות קפה עם חברה, למדוד חולצה או סתם להסתובב בין החנויות וכאב לי שזה לא ככה אצלי. אני לא אכנס ל- "תגידי-תודה-שיש-לך-מזל-שיש-לך-בכלל-ילד-ותגידי-תודה-על-זה-שלא-היית-צריכה-לעבור-טיפולים-שיוולד-לך-והוא-כולו-תינוק-וזה-מה-שתינוקים-עושים-אז-על-מה-את-בכלל-מתבכיינת'. כל זה ברור ומובן מאליו. קשה לי המאמץ שכרוך בכל פעולה יום-יומית כמעט וקשה לי בעיקר אובדן החופש. אמהות לא באה לי באופן טבעי ואני לא חושבת שאי פעם אגיד עליה שהיא "קסומה" או "אושר צרוף" ולא אתאר את יחסיי עם הפשוש כ-"מאוהבת בנסיך!!!1", כי למרות שהמוח שלי נהיה עיסה מאז הלידה לא איבדתי אותו לגמרי. אני אוהבת אותו ואת חתיכוש מאוד אבל לא מרגישה שיכולנו לככב על פוסטר כמשפחה האידאלית/מהסרטים/קלישאה אחרת.

אני גרה בדירה שכורה חמודה (בלי מרפסת למרות שהייתי רוצה) בישוב קטנטן בפאתי ירושלים שיש בו כלום על כלום עם עוד קצת כלום. ומכולת. ובית כנסת. ומקווה. וזהו. בתקופת חופשת הלידה הרגשתי שאני מטפסת על הקירות בבית כי לא היה לי מה לעשות כל היום בבית ולצאת מהישוב זה סיפור. הייתי שמחה לגור בעיר גדולה שבה יש שדרות שאפשר לטייל בהן עם הילד בעגלה וקניון להסתובב בו ובית קפה נחמד לאכול בו ארוחות בוקר ביום שישי בבוקר עם חברות, אבל שכר הדירה בערים הגדולות וחוסר החניה הופך את המגורים באזור עירוני לזוג צעיר קשה עד בלתי אפשר. כלומר אין לנו כסף לזה.

ויש לי עבודה. אני עובדת בחנות ספרים שהיא חלק מהרשת הגדולה בארץ, עבודה שאני מאוד אוהבת וגם טובה בה. בהתחלה זאת הייתה אמורה להיות משרת מעבר, בין המשרות שאני שונאת ולא טובה בהן לבין משרת חלומותיי. איפשהו לאורך הדרך התחלתי לאהוב באמת את מה שאני עושה. לדבר עם אנשים על ספרים, לא לעבוד במשרד מול מחשב, לעבוד עם אנשים שחושבים כמוני ומצחיקים כמוני, משרה שכיף לעבוד בה. זאת לא משרה שהייתי צריכה ללמוד עבורה (למרות שהתואר בספרות בהחלט עוזר) ויש משרות אחרות שיכולות לממש את הפוטנציאל שלי הרבה יותר, אבל זאת בהחלט משרה שמתאימה לי (תשאלו כל אחד שמכיר אותי, ספרים זה אני). הבעיה היא שאני לא יכולה לחיות ממנה. השכר מגוחך (שנשחק ונשחק ובוודאי לא עולה) וכל התוספות הקטנות על מכירות שונות לא באמת מרימות אותו למשהו שמתקרב לנורמלי. משרת החלומות שלי עוד לא הציגה את עצמה בפניי ואמרה לי "קחי אותי, יעל! אני שלך כמו מועמדת מעיר קטנה וחלומות גדולים בתוכנית הרווק עם דודו אהרון!", אז בינתיים אני נשארת בחנות שלי ומנסה למצוא אותה (ואני בטוחה שהיא תהיה הרבה פחות מתמסרת).

אולי הבעיה היא לא במשרה שלי, אלה חוסר המימוש המקצועי/אישי שלי? אולי העבודה שלי היא באמת בסדר לשלב ביניים/עבודת סטודנטים/השלמת הכנסה ואני פשוט נתקעתי שם בלי לעבור לשלב הבא? השאיפה שלי היא למשרה שמממשת אותי יותר ומשלמת יותר אבל משרה כזאת תדרוש לימודים נוספים ו/או מרפקים ו/או פרוטקציה או כל תירוץ אחר שאני מספרת לעצמי (לפחות בתחום שבו הייתי רוצה להתקדם). כל יום יוצא מחקר חדש בעיתון כלשהו שמלמד כי לנשים עם ילדים ו/או מעל גיל 40 אין כמעט סיכוי לבנות/להתקדם בקריירה, כי צריך להעניש את האמהות על זה שהעזו לעשות ילדים, כך שאני על זמן שאול שאוזל מהר. כל הדברים האלה מתגבשים לכדי פחד משתק שלא מאפשר להסתכל על השלב הבא בעיניים ולקחת צעדים כדי לכבוש אותו.

בחזרה לאיציק ותמנע. נדמה שכל אלה הן בעיות שאין להם, ואני מתקשה בכל יום יותר להיפגש איתם ושכמותם, לעמוד פנים אל פנים עם ההווה שאין לי, ולא יודעת אם יגיע בעתיד. זאת לא קנאת אופרת סבון עם דמויות שקוראים להן רידג' וברוק וטיילור והכל שם עניין של חיים ומוות בליווי שמלות פאייטים ואיפור מוגזם, ועדיין אני חושבת שכן הייתי רוצה חלק ממה שיש להם. זה יותר כמו צביטת לב עגומה, ובעיקר בושה. אני לא יודעת למה אבל אני מתביישת. הרי אין לי במה להתבייש, אני לא אשמה ששכר המינימום במדינה הזאת הוא לא משהו שאפשר לחיות ממנו ושאני חיה בחברה שמקדשת את המהנדסים והמתכנתים אבל למדעי הרוח אין מקום, רק שכר מינימום וחלומות להגיע רחוק. אני מרגישה צורך להתנצל על משרתי גם כשאין באמת צורך, אני מוצאת שאני מקטינה את עצמי כשאני מדברת עם מי שמרוויח יותר ממני ובתפקיד רציני "של גדולים" (בניגוד ל"משרת הסטודנטים" שלי, שהרבה מהעובדים בה כבר לא סטודנטים) ובעיקר לא נעים לי, רק לא ברור לי ממה. הבושה מחוסר המימוש העצמי באמצע שנות ה-30 לחיי? מהמשרה ה"לא רצינית" שאני דובקת בה כבר שנתיים? מזה שאני לא בטוחה מתי אעזוב אותה ולאן? מהוריי על זה שפעם ב מבליחה שאלת ה-"מתי תמצאי עבודה רצינית"? מה אגיד לילד שלי שאמא שלו עושה ברגע שיהיה גדול מספיק להבין? ואיך אני אמורה לפרנס אותו מהמשרה הזאת?

הבושה שלי מרימה את ראשה בכל מיני נקודות בחיים. למשל יש לי פרלמנט של חברות שאני פוגשת אחת לכמה חודשים. לא כולן החברות הכי קרובות, אבל מעודכנות במה קורה זו בחייה של זו. כולן חוץ ממני נשות מקצוע עם תארים רבים סביב השולחן, כולל דוקטור ומהנדס. אז אנחנו מדברות על הבעל והילדים, הטיול שזאת עשתה לחו"ל והדירה שההיא רוצה לקנות ושאר עניינים מהסוג הזה. מה שמעניין הוא שכשמדברים על עבודה, בתכלס לכולן יש את אותן סיפורים – הבוס שלי כך וכך, אני מסתדרת/לא מסתדרת עם העובדים האחרים, החלפתי/אני רוצה להחליף מקום עבודה וכדומה. אני רואה אותן אוהבות את מה שהן עושות כמו כל אחד אחר (או לפחות שורדות בצורה נסבלת) ואני לא מצליחה לדבר על העבודה שלי באותה צורה. משום מה הסיפורים שלי נראים לי קטנים יותר, אני מרגישה שאני מדברת בצורה שלילית על העבודה שלי/מתייחסת אליה בצורה לא חיובית אפילו שהן כן חושבות שהעבודה שלי מגניבה ורואות את הצד החיובי והכיפי שלה (את מקבלת עותקי קריאה בחינם? איזה כיף לך!). אני מקנאה בהן כשהן מדברות על תוכן העבודה שלהן ורואה את האהבה למקצוע, לתחום, לשימוש בכל היכולות והתארים שצברו לאורך השנים. אני יודעת למה זה ככה אבל אני לא מצליחה להפסיק.

אני יודעת שהבעיה היא לגמרי אצלי בראש, ואני לא מצליחה להשתחרר ממנה. הבעיה היא הצורה שבה אני תופסת תעסוקה. לפני מספר שנים הלכתי לייעוץ תעסוקתי בניסיון למצוא כיוון בחיים. הדבר הראשון שהיועצת אמרה לי זה שאצלי בראש 'עבודה = סבל'. שבגלל זה בחרתי במשך שנים עבודות ששנאתי ולא הייתי טובה בהן, התוותי לעצמי נתיב ולא עזבתי אותו גם כשהיה ברור שהוא לא בשבילי. אהבתי להגיד את שם התפקיד שבו עבדתי, להרוויח יפה ולהגיד לעצמי שאני "בעלת מקצוע", גם כששנאתי כל דבר שקשור בעבודה. העבודה הנוכחית שלי הייתה הראשונה שיצאה מהתבנית הלא מוצלחת והמייאשת שהייתי בה. אני אוהבת אותה אבל גם לא מצליחה להתגאות בה. אני טובה במה שאני עושה אבל מתביישת להודות שאני "בסך הכל" מוכרת בחנות ספרים.

הבעיה מחריפה כשאני חושבת על תשוקתי האמיתית, הדבר שבו באמת הייתי רוצה לעסוק – כתיבה. מי בכלל מתפרנס מכתיבה? לא יודעת אם זה שוק העבודה המסכן והמדולדל שגורם לי להתייאש מראש, הקול הפנימי הסובייטי שמסתכל עליי בעין ביקורתית ומצווה עליי שאעשה משהו רציני בחיי, או פשוט הפחד להעז ולרוץ קדימה בכל הכוח. הייאוש מתחיל עוד לפני שבכלל עלה רעיון, מחשבה, סיפור, קטע כתוב כלשהו, הפחד משתק. אני הרי לא סטיבן קינג, לא דויד גרוסמן וגם לא דנה ספקטור. מי ישלם לקרוא אותי? ואהובי אומר ״תכתבי. הכל יסתדר. נסדר לך בלוג ואני אערוך לך את הטקסטים ואשמור על הילד כדי שתכתבי, רק תכתבי״. יש לי את כל התמיכה שאני צריכה בבית ואני עדיין מפחדת.

נדמה לי שזאת לא רק אני, שזאת בעיה של יוצרים. אנשים שכותבים למגירה במקום להוצאות הספרים, מצלמים לאינסטגרם ולא לדפי העיתונים, מציירים ציורים שנתלים בבית ולא על קירות הגלריות, מצלמים סרטונים לחתונות של חברים ולא לצפייה באולמות הקולנוע – והכל מפחד. אנחנו רוצים לכתוב ולצייר ולצלם, אבל מושגים כמו שכר דירה, חשבונות, משכנתא, אוכל, בגדים, מעון לילד, וטיפול עשרת אלפים רודפים אחרינו הישר לתוך משרות משמימות ושוחקות שמכניסות את הכסף בעשירי לחודש אבל גם הורגות קצת (או הרבה) מבפנים. משיחות עם כמה חברות יוצרות אני מגיעה למסקנה שהדחף ליצור לא עובר, הרצון לממש את התשוקה ליצירה (וגם לקבל על זה כסף) לא נעלמת גם אחרי שנה-שנתיים במשרות אדמיניסטר-נורמטיביות שהן ממש סבבה. אלה משרות נחמדות והכל, להביא הביתה לפגוש את ההורים וכו', אבל זה כמו הגבר שאת יודעת שאת אמורה לרצות להתחתן איתו, ופשוט לא יכולה להביא את עצמך לעשות את זה.

ועכשיו, אחרי שנות תעסוקה רבות, רובן לא מאושרות, אני מנסה להפסיק להילחם. הפתרון, שלא כמו בצבא, מתחלק לשני חלקים – השלמה והתקדמות. זה הולך בערך ככה: אני יעל, אני עובדת בחנות ספרים ואני אוהבת את העבודה שלי. אני גם ממש טובה בה, מספיק כדי שברגע שהכרזתי שאני לא מרוצה מהסניף הנוכחי שני מנהלי חנות שעבדתי איתם בעבר רבו על מי מהם יקבל אותי אליו. אם הייתי צריכה הוכחה לכישוריי ויכולתי קיבלתי אותה אחרי שנים של הרגשה אימפוטנטית במשרות אחרות, הרגשה ה"לא טובה מספיק/לא טובה נקודה". אני גם יעל שאוהבת לכתוב ורוצה לכתוב למחייתי. אני אוהבת לשים מילים על הדף ולראות איך הן יוצרות משהו מצחיק או עצוב או נוגע ברגש כלשהו. אני גם טובה בזה, טובה מספיק שאנשים ירצו לקרוא אותי, טובה כל כך שמישהו גם ירצה לשלם לי על כך. שני הדברים האלה הם בסדר גמור ויכולים להתקיים ביחד וכל אחד לחוד. אני טובה בשניהם ולא צריכה להתבייש בזה. ובאשר לאיציק ותמנע – אני מאחלת להם כל טוב, משתדלת לשמוח בשמחתם על חייהם ולהבין שמה שטוב להם לא בהכרח טוב לי. אבל אני גם לא איציק ותמנע. ואני לא רוצה להיות.

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s