איפה הקריירה שלי? אללי!

פעם, כשהייתי צעירה ופוחזת (או יותר נכון חננה חסרת בטחון עצמי וחיים), הייתי בטוחה שבגיל 30 החיים שלי יהיו מסודרים – אהיה נשואה, אעבוד במקצוע חופשי כלשהו וארוויח מספיק כדי "לחיות כמו גדולה". הייתי אז בתיכון/חטיבת ביניים ולא בדיוק ידעתי מה זה אומר אבל היה נראה לי הגיוני שעד גיל 30 החיים שלי יהיו מסודרים. השנים חלפו, אני בת 32, ואיכשהו החלום הבורגני והילדותי לא התגשם. הנחת היסוד הבסיסית שבגיל 30 כבר אהיה "גדולה" (קרי, יודעת מה הכיוון הרצוי של חיי, מסודרת בחיים ונשואה עם עבודה נחמדה) לא בדיוק התגשם. את אהבת חיי פגשתי רק בגיל 28-שנייה-לפני-29 והתחתנו לפני פחות מחודש. הקריירה שהכתבתי לעצמי אי שם אחרי סיום התואר התבררה כטעות מוחלטת שגררתי במשך שנים. אבל נתחיל בהתחלה.

הטעות התחילה אי שם בשלהי התיכון, כשביקשו מאיתנו לבחור מגמה להצטרף אליה. האופציות היו מדעיות (כי אלה היו המגמות של הכיתות של "החכמים") ואני הלכתי למגמה הביולוגית. לא ממש הסתדרתי עם כימיה ופיסיקה (שהיו הבגרויות שהצטרפו לביולוגיה במגמה) אבל מאוד אהבתי ביולוגיה ושכנעתי את עצמי שזה גם מה שאני רוצה ללמוד באוניברסיטה. אחרי שוויתרתי על בגרות בכימיה ופיסיקה כי ראיתי שזה לא ממש מדבר אליי וסיימתי עם מקצוע אחד מורחב ממקצועות המגמה ואצתי-רצתי לצבא. שם, כמובן, בהיותי ילדה טיפשה ומבולבלת שלא ידעה מי היא רוצה מעצמה, נשלחתי להיות פקידה, ולא למדתי מקצוע שיאפשר לי להרוויח את לחמי בכבוד באזרחות. וכך עברו שנה ו-9 חודשים של בזבוז זמן תעסוקתי והגעתי לסיום השירות, ממנו קפצתי ישר לתוך הפסיכומטרי, שהרי מה עושים ישר אחרי הצבא? הולכים לאוניברסיטה כמובן!

על השנה שאחרי השירות הצבאי לא ארחיב את הדיבור. אחרי שסיימתי ללמוד לפסיכומטרי ולעבור אותו בהצלחה יתרה התחלתי לעבוד במוקד טלמרקטינג של חברת תקשורת גדולה שנמצא ליד ביתי. זאת היתה העבודה הרצינית הראשונה שהחזקתי ואלה היו שמונת החודשים הארוכים בחיי. אמרתי לעצמי שזה משהו שאני עושה בשביל הכסף ולא ארוויח ככה בשום מקום אחר אבל אני בטוחה שאם יש שם גהינום, הוא כולל בתוכו עבודה עם אנשים ואת חברת הוט. כבר אז התחלתי את התבנית שליוותה את הקריירה המקצועית מאז ועד היום-עבודה היא סבל.

אחרי לימודי מכינה קצרים של 3 חודשים התחלתי ללמוד באוניברסיטה. הפור כמובן נפל על ביולוגיה והפסיכומטרי המוצלח שלי בחיבור עם הבגרות הבינונית שלי אפשר לי להתקבל למסלול ביולוגיה מורחב באוניברסיטת תל אביב. חיכית בכיליון עיניים ללימודים האקדמיים, רציתי כבר לצאת מהעיר הקטנה ולהגיע למקום המיסטי הזה, "הארץ המובטחת" – האוניברסיטה. די מהר התברר שהגעתי למקום הלא נכון. הקורסים המדעיים כללו נושאים שלא אהבתי ולא הייתי טובה בהם ובהתאם הגיעו הציונים, ששאפו לבינוניות בסמסטר הראשון וירדו לנכשלים בסמסטר השני. אני עדיין זוכרת שיצאתי מהמבחן במתמטיקה והתקשרתי בדמעות לאמא שלי להודיע לה שכנראה את השנה הזאת אני לא אעבור. בדיעבד ההחלטה לעזוב נעשתה בשבילי ונעשתה לטובה, אחרי שראיתי שרוב חברותי לתואר סיומו את התואר בלי רצון ממשי להמשיך במקצוע, רק כי "התחלתי ולכן אסיים".

החזרה הביתה לבית הוריי הייתה קטסטרופלית. הייתי בדיכאון, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי ולא מצאתי את עצמי בעיר הולדתי ובבית הוריי. עבודה לא חיפשתי "כי אין עבודה בעיר הזאת" או "אני ממילא לא אעבוד הרבה זמן כי שנה הבאה אתחיל ללמוד שוב", ובעיקר מעצלנות. הוריי הסתכלו עליי ככישלון ולא חסכו ממני את הידיעה הזאת. הניסיון שלהם לגרום לי להזיז את עצמי כלל בעיקר ירידה  לחיי ואי יציאה מהוריד שלי, דבר שרק החמיר את הדיכאון ובסוף הביא לפיצוץ. ברמה האקדמית חשבתי בהתחלה לחזור ללימודי הביולוגיה או תחום דומה באוניברסיטה אחרת (לראייה של כמה עיוורת ומבולבלת הייתי) ולכן גם שיפרתי כמה בגרויות בתקווה לשפר את סיכויי להתקבל לאוניברסיטה אחרת. בסופו של דבר הגעתי למסקנה שאם בפעם הראשונה למדתי משהו בשביל הפרנסה, הפעם אעשה תואר שביל הנשמה. אולי לא תהיה עבודה, אבל לפחות יהיה תואר. נרשמתי ללימודי ספרות אנגלית וספרות כללית באוניברסיטת תל אביב.

את השלב התואר הראשון עברתי בהצלחה, למרות הדחיינות והעצלנות. מהתואר בספרות בספרות אנגלית ניהנתי מאוד, מהתואר בספרות כללית פחות. במקום לסיים את התואר ב-3 שנים מרחתי אותו ל-4  כאשר בשנה האחרונה עברתי לגור בדירת שותפים עם חברה בתל אביב והתחלתי לעבוד בערוץ הקניות בטלמרקטינג (בשלושת השנים הראשונות גרתי במעונות). העבודה לא הייתה מעניינת במיוחד ולא לימדה אותי כישורים נוספים אבל האווירה הצעירה והכסף הקל השאירו אותי במקום שנתיים.

אחרי שנסעתי לטיול ארוך שבעקבותיו פוטרתי התחלתי לחשוב מה הצעד הבא שלי. שאלתי את עצמי במה הייתי רוצה לעסוק והתשובה צצה כמו מלפני 10 שנים-לעבוד במשרד! מי עובד במשרדים? מזכירות! ההגיון היה שזאת עבודה קלה שמרוויחים בה יפה עם הניסיון, לא דורשת מאמץ גדול או הכשרה ויהיה לי זמן לדברים שאני רוצה לעשות אחרי העבודה. אצתי רצתי לחפש עבודה במזכירות.

המשרה הראשונה שלי במזכירות הייתה משרה זמנית לשלושה חודשים שהתארכה לחודש נוסף בהמשך בחברה גדולה ויציבה. ידעתי שלא אוכל להיכנס לתפקיד מזכירה קבועה בחברה גדולה ועם שכר נורמלי בלי ניסיון וההחלטה הייתה להיכנס למשרה זמנית כדי לצבור ניסיון ולהתקדם משם. העבודה לא הייתה מעניינת במיוחד ולא הייתי טובה בה במיוחד (התפקיד השתייך בעבר לעובד קבוע ומדהים בשם נילס, ששמו נישא בפי כל במשרד בערגה. כשפגשתי אותו הבנתי גם למה. עובדת זמנית צעירה ומבולבלת היא לא כוחות מול נילס המהולל, למרות שלא היו לו אווזי בר). ההחלטה השתלמה ולמרות שהמשרה הזמנית לא הפכה לקבועה (לא שרציתי בזה למען האמת…) תהליך חיפוש עבודה חדשה נעשה קל יותר עם צירוף הניסיון, שם החברה והממליצים. את היכולות הטכניות שלמדתי במקום (עבודה בסיסית על מערכת SAP) מיהרתי לשכוח, וכך עוד יכולת מבוזבזת אבדה.

המשרה הבאה היתה משרה של עורכת טכנית בפרויקט ייחודי, אותה סידרה לי חברה שעבדה בפרויקט. העבודה היתה משרדית וכללה עריכה טכנית של קבצי וורד של ספרים סרוקים. את הספרים והאנשים בחברה אהבתי, את העבודה קצת פחות. משהו בישיבה מול מחשב כל היום והכנסת פסיקים ונקודות לתוך קובץ פשוט לא עשה לי את זה, ועדיין לא הבנתי שאני במקום הלא נכון, בעבודה הלא נכונה. אחרי חצי שנה בתפקיד, שבו לאט לאט התמעטו הקבצים והתמעטו הדברים לעשות, מצאתי משרה חדשה ונוצצת, פיסגת שאיפותיי המשרדיים-מזכירת מחלקה בחברת אלקטרוניקה! אללי! אני בדרך הנכונה!

החברה שבה התקבלתי לעבודה העלתה העסקת עובדים ופיטורם לדרגת אומנות. הם היו מומחים בלהביא אנשים לתפקיד, לתת להם שכר גבוה (יחסית) ולתת להם צ'אנס להוכיח את עצמם. מי שלא עשה זאת תוך פרק זמן הגיוני בעיניהם, עף לאחר כבוד, לא לפני שנמצא לו מחליף מתחת לאפו. לראיון הגעתי והתקבלתי לראיון נוסף בזכות העובדה שהכרתי את המזכירה שעמדתי להחליף (למדנו יחד באוניברסיטה). היא נסעה לשליחות ארוכה בחו"ל וחיפשו לה מחליפה. היו 2 מנהלי מחלקות שעמדתי לעבוד תחתם והאחד לא סבל אותי מהרגע הראשון, דבר שלא השתנה עד לרגע שהועזבתי. המזכירה שהחלפתי היתה עליזה וקופצנית וכל אנשי המחלקות והחברה אהבו אותה. היו לי נעליים גדולות למלא ואיש לא נתן לי לשכוח את זה. אחרי זמן חפיפה סביר היא עזבה ואני נותרתי לבדי בתפקיד. למדתי להוציא חשבוניות ולשלוח מיילים לחברות בחו"ל, לקרוא מק"טים ולזמן פגישות. הבעיה שהיא שלא למדתי מהר מספיק, ומה שלמדתי לא עשיתי בצורה יסודית. אין לי תירוצים. תמיד שכחתי משהו, תמיד פיספסתי פרט חשוב, לא משנה שלא הייתי טובה כמו קודמתי בתפקיד, לא הייתי טובה מספיק נקודה. זאת התבנית שליוותה אותי בכל המשרות הקודמות שלי. הייתי משקיעה מספיק כדי לעשות עבודה סבירה, לא מעל ומעבר. או שהמעל ומעבר שלי פשוט לא היה מספיק. בכל מקרה משהו שם לא עבד. הייתי אומללה והעובדה שהחליטו לפטר אותי ולהביא מחליפה מתחת לאפי לא עזרה. החלטתי לנסות משהו אחר.

אחרי הפיטורים ושקיעה באומללות עצמית מצאתי מודעה בפייסבוק על קורס קופירייטינג שמתחיל בקרוב. השארתי פרטים כדי לקבל פרטים ומפה לשם התקבלתי לפגישה עם מנהל ביה"ס. האיש המקסים והחם שפגשתי הפיג את כל חששותיי לגבי הלימודים ותחום הפרסום ושכנע אותי להצטרף למחזור הקרוב. חשבתי לעצמי שאני בדרך הנכונה-קורס נחשב למקצוע אמיתי ומכניס, שיוכל סוף סוף להכניס אותי למסלול קריירה אמיתי. במקביל מצאתי משרה כמזכירה/עוזרת אישית של אדריכל נחשב, משרה שאיפשרה לי ללמוד ולעבוד יחדיו. המשרה היתה קלה ולרוב הסתדרתי עם האדריכל. אהבתי שהוא איש שמזיז עניינים ואני עוזרת לו להזיז אותם. הייתי לא המזכירה הכי מוצלחת בעולם (על פי הודאתו שלו) אבל עשיתי את העבודה. לאחר חצי שנה בקורס ובמשרה החלטתי לעזוב את תל אביב כדי לגור עם אהובי בירושלים. לאחר חודשיים בהם נקרעתי בין הלימודים לעבודה לנסיעות החלטתי לעזוב את המשרה. הייתי חדורת מטרה לפתח תיק עבודות, למצוא עבודה בפרסום ולחזור לאחר השנה בירושלים לתל אביב כמנצחת. בינתיים היה חילוף מנהלים בביה"ס ואני נותרתי עם מנהל שלא האמין ביכולות שלי ובלי עבודה.

הדיכאון של לגור רחוק מאיזור הנוחות שלי ולהיות מובטלת השתלט עליי. מחדורת מטרה הפכתי לבטטת כורסא מדוכאת, שמשמינה מחוסר נחת ורק מחכה לעוף מירושלים. הקורס שהתחלתי בקול תרועה רמה סיימתי בקול ענות חלושה. מתלמידה מציינת שקיבלה מלגה על סמך מבחן הקבלה שלה ללימודים הפכתי לתלמידה בינונית שלא נספרה על ידי המנהל החדש ולא הייתה בין יחידי הסגולה שהצליחו למנף את הקורס ואת המנהל למשרה אמיתית בתחום. לקראת סיום הקורס מצאתי משרה זמנית נוספת כמזכירה בירושלים. החודשים האלה היו חודשים של חסד, עם קצת סדר ומטרה בחיים הצלחתי לצאת טיפה מהדיכאון. המטרה הייתה ברורה-לחזור לתל אביב ולמצוא משרה בתחום הפרסום.

לאחר שמצאנו דירה ברמת גן ועברנו אליה חזרתי לחפש עבודה בתחום הפרסום במקביל לעבודה במזכירות. ידעתי שלא יהיה קל למצוא עבודה כקופירייטרית ולכן אמרתי לעצמי שאמצא עבודת ביניים במזכירות, משהו שתוך כדי אוכל לחפש עבודה בייעוד האמיתי. העבודה הזמנית נמצאה-פראליגל במשרד עורכי פטנטים נחשב בבורסה. הקריירה התפצלה לשני קווים מקבילים-קו אחד בו החלום של למצוא עבודה בפרסום התרחק ממני ככל שראיתי שאיני מצליחה להביא את עצמי לעבוד על תיק העבודות שלי (ומעסיקים שלא חזרו לקורות החיים שלי בלי תיק עבודה בהתאם) וקו שני שבו העבודה ששנאתי בפטנטים הפכה להיות נסבלת בעיניי, ברמה שחשבתי שאוכל לבלות כמה שנים במקום השנוא ההוא בשביל היציבות התעסוקתית, היציבות הזוגית, המשכורת, ואף הקמת משפחה בהמשך. במקום שהעבודה בפטנטים תהיה זמנית היא הפכה לקבועה תוך נטישת חלום הקופירייטינג. המשרה דרשה ממני מאמץ ועבודה עצמית, דבר שלא הייתי מסוגלת אליו. אני הרי טובה בבינוניות והשקעת מינימום זמן ואנרגיה. העבודה בפטנטים הייתה שנואה עליי, קשה לי ולא מוצלחת מאותן סיבות שבגללן לא הסתדרתי בחברת האלקטרוניקה, ואי היכולת שלי להתמודד עם הבוסית שלי גרמה לכך שהמצב התדרדר עד כדי פיטורים.

אחרי הפיטורים הגיעה נקודת המפנה. ניסיתי להתמיד, השתדלתי לעשות את העבודה הטובה ביותר שיכולתי וללמוד את התפקיד על בוריו אבל היכולות שלי לא התאימו/הספיקו למקום ולמשרה. הפיטורים לא העציבו אותי, הם פשוט גרמו לי לתחושת שחרור והקלה. הבנתי שאם ניסיתי והשתדלתי להתמיד בעבודה ששנאתי, ועדיין לא הצלחתי כנראה שזה לא היה המקום בשבילי. עם זאת גם הגיעה ההבנה שאני צריכה לעשות חושבים ולחשב מחדש את מסלול הקריירה שבחרתי לי לפני זמן רב, שלא התאים לי אז וגם לא מתאים לי היום.

החלטתי לעשות משהו שהייתי צריכה לעשות לפני שנים ופניתי לייעוץ תעסוקתי. קבעתי פגישה במכון נחשב והתחלתי את התהליך הארוך והכואב של פרימת הפלונטר התעסוקתי שיצרתי לפני שנים, במודע ולא במודע. הפסיכולוגית שלי נברה בעברי המשפחתי, התעסוקתי ויכולות/רצונות שלי כדי לנסות להגיע אל התחום שאני יכולה לעסוק בו ושגם אהיה טובה בו. לאחר תהליך של חקירה עצמית, מבחנים ושיעורי בית כאלה ואחרים הגענו למסקנה משותפת שמקומי הוא בתחום הכתיבה. תמיד בער בי הדחף לכתוב, תמיד רציתי להיות סופרת מהוללת ששמה נישא בפי כל, מישהי שיכולה להתפרנס מהכתיבה שלה. אני אדם יצירתי מאוד והמקום שאני מביעה את עצמי בצורה הטובה ביותר הוא כתיבה. העתיד נראה מבטיח-היידה לעבודה!

בין לבין קרו 2 דברים ברמה האישית והתעסוקתית שקצת הסיטו אותי מהמסלול. חודש וקצת לתוך הייעוץ התעסוקתי בן זוגי היקר הציע לי נישואים ומתוך חוסר רצון למשוך את העניין התחלנו לתכנן את החתונה למועד הקרוב ביותר שיכולנו להתארגן עליו. זמן לא רב לאחר מכן התקבלתי לעבודה בסטימצקי כמוכרת בחנות ספרים. כאשת ספר העבודה מצאה חן בעיניי והתאימה לי כאדם חברותי שיודע להסתדר עם אנשים, אבל הכי חשוב-לא סבלתי, וזה היה השינוי הגדול ביותר. בגלל חוסר היכולת לתמרן בין שלושת התהליכים בחיי העברתי את הייעוץ התעסוקתי למושב האחורי והחלטתי לחזור אליו לאחר החתונה.

לאחר החתונה התיישבתי שוב על ספת הפסיכולוגית והחלטתי להמשיך מהמקום שבו עצרתי. העבודה בסטימצקי עזרה להרגיע אותי מבחינה כלכלית ותעסוקתית והמחשבה מאחוריה הייתה שאוכל להתקדם בכתיבה בזמני הפנוי, אולי למצוא שליש משרה ככותבת מסוג כזה או אחר. הייתי אמורה להתחיל לכתוב דוגמאות כתיבה כאלה ואחרות כדי שישמשו לי כתיק עבודות ואיתן אוכל למצוא עבודה בתחום אבל בפועל שקעתי בחזרה לתוך חיי ולא פעלתי כדי לממש את הייעוד שעבדתי קשה כדי למצואו. היה יותר קל להיפגש עם חברים או לנוח אחרי יום עבודה מלהמשיך ב"עבודה השנייה" שלא כל כך האמנתי בה.

הפחד הכלכלי שליווה אותי לאורך כל הדבר חשף את ראשו שוב. ידע הוא כוח ואני תמיד מבררת מה המצב בשוק בכל תחום שמעניין אותי, האם יש עבודה וכמה מרוויחים. הבדיקות שעשיתי (וממשיכה לעשות) חושפים תמונה עגומה. כתיבה באתרי אינטרנט/עיתונים/באתרי תוכן אינה עבודה קבועה או מכניסה לרוב, שלא לדבר על כתיבה פרוזאית שממנה בכלל אי אפשר לחיות. העבודה בסטימצקי פותרת חלק מהבעיה אבל גם שם איני מרוויחה הרבה מעל המינימום. אני לא יודעת אם יש לי את הכוח או הרצון להתחיל שוב בתחום שבו אני שוב מתחילה מאפס (בניסיון ובשכר) אבל לא יכולה להתקדם הרבה מעבר לזה, שהרי דנה ספקטור יש רק אחת וגם לה יש הרבה עבודות צדדיות. תמיד חיכיתי לרגע שבו אוכל לזקוף ראש, ולהגיד בגאווה שאני עובדת ומפרנסת את משפחתי בכבוד. בינתיים זה לא קורה ואני לא רואה מתי זה כן יקרה. הרצון להביא ילדים מתחיל לבצבץ והשאלה הנשאלת האם להמשיך להילחם בעצמי ולהבין למה אני לא מסוגלת לכתוב/למצוא כיוון אחר או פשוט להניח לנושא ולחזור אליו עוד כמה שנים אחרי שאשפריץ ילד או שניים. אני מבינה שזה קורה לרבים מבני דורי אבל קשה לי לקבל את העובדה שיש מצב שכך יראו חיי, עבודות עבדות שלא אצליח להתפרנס מהן בכבוד, והידיעה הזאת משתקת אותי מלהתקדם בכיוון כלשהו.

מסקנה?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s