בושה

יש זוג אחד, בוא נקרא להם איציק ותמנע. איציק ותמנע הם הזוג הזה שכל הבורגנים רוצים להיות – שניהם אנשי מקצוע עם מקום עבודה מבוסס שמשלם יפה על שירותיהם (כל אחד בתחומו). הם שוכרים דירה גדולה ומרווחת בעיר מרכזית, בשכונה בצפון העיר בה יש להם חנייה באפור. הם נשואים באושר ואחרי ירח דבש חלומי ותקופת המתנה מתאימה נולד להם ילד, שלא עושה בעיות, ישן כל הלילה ברציפות, מרדים את עצמו ותענוג לגדל באופן כללי. הם יוצאים לנופש מטעם החברה (פעם שלו, פעם שלה) פעמיים בשנה ויש להם אוטו עם שנתון צעיר ומקום לעגלה מאחורה. וטוב להם, פשוט טוב להם. נראה שהם לא רבים והחיים זורמים כמו סירופ מייפל (אמיתי כמובן) על פנקייק, יפים ומתוקים. אולי הם רבים מידי פעם על מי יזרוק את הזבל בבוקר או למה הוא/היא לא החזיר/ה  את הפקק של משחת השיניים לשפורפרת בבוקר אבל אין ריבים גדולים על מהות החיים.

אולי אתם מכירים איציק ותמנע משלכם, שקוראים להם בני ובתיה או מור וליאור, או זוג שמות אחרים עם תופעה לשונית כמו חריזה או שמות שמתחילים באותה אות ובעיקר חיים שאתם הייתם רוצים לחיות. טוב, אז ברור לכולנו שכמה שאיציק ותמנע חיים את החלום –  יש להם את הבעיות שלהם ודברים שמטרידים אותם ולא הכל ורוד, אבל בתור מי שצופה מהצד ומתקשה עם כל הדבר הזה שנקרא "החיים עצמם" לפעמים קל לשכוח את הדברים האלה, בעיקר כשהצד השני (הצד שלכם) לא נמצא באותו אזור חיוג (שלא לדבר על אותה יבשת) עם איציק ותמנע.

אני לא תמנע. אני נשואה באושר לאביר חלומותיי החתיכני, שאיתו הייתי בירח דבש כיפי בתאילנד ואחרי תקופת המתנה מתאימה נולד לנו ילד יפה ומתוק שמתקשה להירדם, לחזור לישון ומסרב לרדת מהידיים. הלילות חסרי השינה בהם קמתי כל שעתיים להרדים אותו (ועדיין קמה בתדירות פחותה), הגזים/שיניים/תופעה ילדית אחרת שהוא (ואנחנו) עדיין סובל מהם, והצורך הרב שלו בתשומת לב קיומית הופכת את חיי לאתגר על בסיס יום-יומי, והעצמאות שלי היא חלום רחוק. ידעתי שגידול ילדים הוא לא קל, אבל כנראה לא באמת 'ידעתי' מה זה אומר ובמה זה כרוך. כשאני חושבת על זה בראש יש לי תמונה ממקרה אחד ספציפי (למרות שהיו רבים כאלה) שבו הייתי בקניון בלי הילד והסתכלתי על כל האמהות הצעירות שמסתובבות עם תינוקות בעגלה, ישנים ורגועים והאמהות יכלו לשתות קפה עם חברה, למדוד חולצה או סתם להסתובב בין החנויות וכאב לי שזה לא ככה אצלי. אני לא אכנס ל- "תגידי-תודה-שיש-לך-מזל-שיש-לך-בכלל-ילד-ותגידי-תודה-על-זה-שלא-היית-צריכה-לעבור-טיפולים-שיוולד-לך-והוא-כולו-תינוק-וזה-מה-שתינוקים-עושים-אז-על-מה-את-בכלל-מתבכיינת'. כל זה ברור ומובן מאליו. קשה לי המאמץ שכרוך בכל פעולה יום-יומית כמעט וקשה לי בעיקר אובדן החופש. אמהות לא באה לי באופן טבעי ואני לא חושבת שאי פעם אגיד עליה שהיא "קסומה" או "אושר צרוף" ולא אתאר את יחסיי עם הפשוש כ-"מאוהבת בנסיך!!!1", כי למרות שהמוח שלי נהיה עיסה מאז הלידה לא איבדתי אותו לגמרי. אני אוהבת אותו ואת חתיכוש מאוד אבל לא מרגישה שיכולנו לככב על פוסטר כמשפחה האידאלית/מהסרטים/קלישאה אחרת.

אני גרה בדירה שכורה חמודה (בלי מרפסת למרות שהייתי רוצה) בישוב קטנטן בפאתי ירושלים שיש בו כלום על כלום עם עוד קצת כלום. ומכולת. ובית כנסת. ומקווה. וזהו. בתקופת חופשת הלידה הרגשתי שאני מטפסת על הקירות בבית כי לא היה לי מה לעשות כל היום בבית ולצאת מהישוב זה סיפור. הייתי שמחה לגור בעיר גדולה שבה יש שדרות שאפשר לטייל בהן עם הילד בעגלה וקניון להסתובב בו ובית קפה נחמד לאכול בו ארוחות בוקר ביום שישי בבוקר עם חברות, אבל שכר הדירה בערים הגדולות וחוסר החניה הופך את המגורים באזור עירוני לזוג צעיר קשה עד בלתי אפשר. כלומר אין לנו כסף לזה.

ויש לי עבודה. אני עובדת בחנות ספרים שהיא חלק מהרשת הגדולה בארץ, עבודה שאני מאוד אוהבת וגם טובה בה. בהתחלה זאת הייתה אמורה להיות משרת מעבר, בין המשרות שאני שונאת ולא טובה בהן לבין משרת חלומותיי. איפשהו לאורך הדרך התחלתי לאהוב באמת את מה שאני עושה. לדבר עם אנשים על ספרים, לא לעבוד במשרד מול מחשב, לעבוד עם אנשים שחושבים כמוני ומצחיקים כמוני, משרה שכיף לעבוד בה. זאת לא משרה שהייתי צריכה ללמוד עבורה (למרות שהתואר בספרות בהחלט עוזר) ויש משרות אחרות שיכולות לממש את הפוטנציאל שלי הרבה יותר, אבל זאת בהחלט משרה שמתאימה לי (תשאלו כל אחד שמכיר אותי, ספרים זה אני). הבעיה היא שאני לא יכולה לחיות ממנה. השכר מגוחך (שנשחק ונשחק ובוודאי לא עולה) וכל התוספות הקטנות על מכירות שונות לא באמת מרימות אותו למשהו שמתקרב לנורמלי. משרת החלומות שלי עוד לא הציגה את עצמה בפניי ואמרה לי "קחי אותי, יעל! אני שלך כמו מועמדת מעיר קטנה וחלומות גדולים בתוכנית הרווק עם דודו אהרון!", אז בינתיים אני נשארת בחנות שלי ומנסה למצוא אותה (ואני בטוחה שהיא תהיה הרבה פחות מתמסרת).

אולי הבעיה היא לא במשרה שלי, אלה חוסר המימוש המקצועי/אישי שלי? אולי העבודה שלי היא באמת בסדר לשלב ביניים/עבודת סטודנטים/השלמת הכנסה ואני פשוט נתקעתי שם בלי לעבור לשלב הבא? השאיפה שלי היא למשרה שמממשת אותי יותר ומשלמת יותר אבל משרה כזאת תדרוש לימודים נוספים ו/או מרפקים ו/או פרוטקציה או כל תירוץ אחר שאני מספרת לעצמי (לפחות בתחום שבו הייתי רוצה להתקדם). כל יום יוצא מחקר חדש בעיתון כלשהו שמלמד כי לנשים עם ילדים ו/או מעל גיל 40 אין כמעט סיכוי לבנות/להתקדם בקריירה, כי צריך להעניש את האמהות על זה שהעזו לעשות ילדים, כך שאני על זמן שאול שאוזל מהר. כל הדברים האלה מתגבשים לכדי פחד משתק שלא מאפשר להסתכל על השלב הבא בעיניים ולקחת צעדים כדי לכבוש אותו.

בחזרה לאיציק ותמנע. נדמה שכל אלה הן בעיות שאין להם, ואני מתקשה בכל יום יותר להיפגש איתם ושכמותם, לעמוד פנים אל פנים עם ההווה שאין לי, ולא יודעת אם יגיע בעתיד. זאת לא קנאת אופרת סבון עם דמויות שקוראים להן רידג' וברוק וטיילור והכל שם עניין של חיים ומוות בליווי שמלות פאייטים ואיפור מוגזם, ועדיין אני חושבת שכן הייתי רוצה חלק ממה שיש להם. זה יותר כמו צביטת לב עגומה, ובעיקר בושה. אני לא יודעת למה אבל אני מתביישת. הרי אין לי במה להתבייש, אני לא אשמה ששכר המינימום במדינה הזאת הוא לא משהו שאפשר לחיות ממנו ושאני חיה בחברה שמקדשת את המהנדסים והמתכנתים אבל למדעי הרוח אין מקום, רק שכר מינימום וחלומות להגיע רחוק. אני מרגישה צורך להתנצל על משרתי גם כשאין באמת צורך, אני מוצאת שאני מקטינה את עצמי כשאני מדברת עם מי שמרוויח יותר ממני ובתפקיד רציני "של גדולים" (בניגוד ל"משרת הסטודנטים" שלי, שהרבה מהעובדים בה כבר לא סטודנטים) ובעיקר לא נעים לי, רק לא ברור לי ממה. הבושה מחוסר המימוש העצמי באמצע שנות ה-30 לחיי? מהמשרה ה"לא רצינית" שאני דובקת בה כבר שנתיים? מזה שאני לא בטוחה מתי אעזוב אותה ולאן? מהוריי על זה שפעם ב מבליחה שאלת ה-"מתי תמצאי עבודה רצינית"? מה אגיד לילד שלי שאמא שלו עושה ברגע שיהיה גדול מספיק להבין? ואיך אני אמורה לפרנס אותו מהמשרה הזאת?

הבושה שלי מרימה את ראשה בכל מיני נקודות בחיים. למשל יש לי פרלמנט של חברות שאני פוגשת אחת לכמה חודשים. לא כולן החברות הכי קרובות, אבל מעודכנות במה קורה זו בחייה של זו. כולן חוץ ממני נשות מקצוע עם תארים רבים סביב השולחן, כולל דוקטור ומהנדס. אז אנחנו מדברות על הבעל והילדים, הטיול שזאת עשתה לחו"ל והדירה שההיא רוצה לקנות ושאר עניינים מהסוג הזה. מה שמעניין הוא שכשמדברים על עבודה, בתכלס לכולן יש את אותן סיפורים – הבוס שלי כך וכך, אני מסתדרת/לא מסתדרת עם העובדים האחרים, החלפתי/אני רוצה להחליף מקום עבודה וכדומה. אני רואה אותן אוהבות את מה שהן עושות כמו כל אחד אחר (או לפחות שורדות בצורה נסבלת) ואני לא מצליחה לדבר על העבודה שלי באותה צורה. משום מה הסיפורים שלי נראים לי קטנים יותר, אני מרגישה שאני מדברת בצורה שלילית על העבודה שלי/מתייחסת אליה בצורה לא חיובית אפילו שהן כן חושבות שהעבודה שלי מגניבה ורואות את הצד החיובי והכיפי שלה (את מקבלת עותקי קריאה בחינם? איזה כיף לך!). אני מקנאה בהן כשהן מדברות על תוכן העבודה שלהן ורואה את האהבה למקצוע, לתחום, לשימוש בכל היכולות והתארים שצברו לאורך השנים. אני יודעת למה זה ככה אבל אני לא מצליחה להפסיק.

אני יודעת שהבעיה היא לגמרי אצלי בראש, ואני לא מצליחה להשתחרר ממנה. הבעיה היא הצורה שבה אני תופסת תעסוקה. לפני מספר שנים הלכתי לייעוץ תעסוקתי בניסיון למצוא כיוון בחיים. הדבר הראשון שהיועצת אמרה לי זה שאצלי בראש 'עבודה = סבל'. שבגלל זה בחרתי במשך שנים עבודות ששנאתי ולא הייתי טובה בהן, התוותי לעצמי נתיב ולא עזבתי אותו גם כשהיה ברור שהוא לא בשבילי. אהבתי להגיד את שם התפקיד שבו עבדתי, להרוויח יפה ולהגיד לעצמי שאני "בעלת מקצוע", גם כששנאתי כל דבר שקשור בעבודה. העבודה הנוכחית שלי הייתה הראשונה שיצאה מהתבנית הלא מוצלחת והמייאשת שהייתי בה. אני אוהבת אותה אבל גם לא מצליחה להתגאות בה. אני טובה במה שאני עושה אבל מתביישת להודות שאני "בסך הכל" מוכרת בחנות ספרים.

הבעיה מחריפה כשאני חושבת על תשוקתי האמיתית, הדבר שבו באמת הייתי רוצה לעסוק – כתיבה. מי בכלל מתפרנס מכתיבה? לא יודעת אם זה שוק העבודה המסכן והמדולדל שגורם לי להתייאש מראש, הקול הפנימי הסובייטי שמסתכל עליי בעין ביקורתית ומצווה עליי שאעשה משהו רציני בחיי, או פשוט הפחד להעז ולרוץ קדימה בכל הכוח. הייאוש מתחיל עוד לפני שבכלל עלה רעיון, מחשבה, סיפור, קטע כתוב כלשהו, הפחד משתק. אני הרי לא סטיבן קינג, לא דויד גרוסמן וגם לא דנה ספקטור. מי ישלם לקרוא אותי? ואהובי אומר ״תכתבי. הכל יסתדר. נסדר לך בלוג ואני אערוך לך את הטקסטים ואשמור על הילד כדי שתכתבי, רק תכתבי״. יש לי את כל התמיכה שאני צריכה בבית ואני עדיין מפחדת.

נדמה לי שזאת לא רק אני, שזאת בעיה של יוצרים. אנשים שכותבים למגירה במקום להוצאות הספרים, מצלמים לאינסטגרם ולא לדפי העיתונים, מציירים ציורים שנתלים בבית ולא על קירות הגלריות, מצלמים סרטונים לחתונות של חברים ולא לצפייה באולמות הקולנוע – והכל מפחד. אנחנו רוצים לכתוב ולצייר ולצלם, אבל מושגים כמו שכר דירה, חשבונות, משכנתא, אוכל, בגדים, מעון לילד, וטיפול עשרת אלפים רודפים אחרינו הישר לתוך משרות משמימות ושוחקות שמכניסות את הכסף בעשירי לחודש אבל גם הורגות קצת (או הרבה) מבפנים. משיחות עם כמה חברות יוצרות אני מגיעה למסקנה שהדחף ליצור לא עובר, הרצון לממש את התשוקה ליצירה (וגם לקבל על זה כסף) לא נעלמת גם אחרי שנה-שנתיים במשרות אדמיניסטר-נורמטיביות שהן ממש סבבה. אלה משרות נחמדות והכל, להביא הביתה לפגוש את ההורים וכו', אבל זה כמו הגבר שאת יודעת שאת אמורה לרצות להתחתן איתו, ופשוט לא יכולה להביא את עצמך לעשות את זה.

ועכשיו, אחרי שנות תעסוקה רבות, רובן לא מאושרות, אני מנסה להפסיק להילחם. הפתרון, שלא כמו בצבא, מתחלק לשני חלקים – השלמה והתקדמות. זה הולך בערך ככה: אני יעל, אני עובדת בחנות ספרים ואני אוהבת את העבודה שלי. אני גם ממש טובה בה, מספיק כדי שברגע שהכרזתי שאני לא מרוצה מהסניף הנוכחי שני מנהלי חנות שעבדתי איתם בעבר רבו על מי מהם יקבל אותי אליו. אם הייתי צריכה הוכחה לכישוריי ויכולתי קיבלתי אותה אחרי שנים של הרגשה אימפוטנטית במשרות אחרות, הרגשה ה"לא טובה מספיק/לא טובה נקודה". אני גם יעל שאוהבת לכתוב ורוצה לכתוב למחייתי. אני אוהבת לשים מילים על הדף ולראות איך הן יוצרות משהו מצחיק או עצוב או נוגע ברגש כלשהו. אני גם טובה בזה, טובה מספיק שאנשים ירצו לקרוא אותי, טובה כל כך שמישהו גם ירצה לשלם לי על כך. שני הדברים האלה הם בסדר גמור ויכולים להתקיים ביחד וכל אחד לחוד. אני טובה בשניהם ולא צריכה להתבייש בזה. ובאשר לאיציק ותמנע – אני מאחלת להם כל טוב, משתדלת לשמוח בשמחתם על חייהם ולהבין שמה שטוב להם לא בהכרח טוב לי. אבל אני גם לא איציק ותמנע. ואני לא רוצה להיות.

 

לידהיישטי

“סם, יורדים לי המים". ככה זה התחיל, ב-3:30 בליל ה-22.7.2015. האמת שזה התחיל הרבה לפני, עם תפוזים מכל הדברים בעולם.

תמיד ידעתי שאני רוצה ילדים, למרות שאף פעם לא הייתי הטיפוס שמתחבר אליהם. ילדים של אחרים זה ילדים של אחרים. אבא תמיד היה הטיפוס של פוצי מוצי ו"תראי איזה חמוד!" לכל פצפון שראה ברחוב. אני הייתי זאת שאומרת 'כן, כן' וממשיכה ללכת. ידעתי שכשזה יהיה שלי זה יהיה אחרת. לא מעניין אותי שההוא מדגמן לאופנת "פשושים יבשים" ושההיא מלכת היופי של תינוקיית "יום שמח" בפתח תקווה. אתה תעניין אותי כי אתה של אבא ושלי.

אבא ואני רצינו לעשות אותך כבר בירח הדבש שלנו בתאילנד אבל עקב כל מיני עיכובים רפואיים ובדיקות (אמא הייתה גרוטאה מקרטעת כבר אז) העניין התעכב עד שעברנו דירה לגבעון החדשה. אני זוכרת את היום הזה בתחילת נובמבר. יצאנו מרמת גן השמשית בבגדים קצרים וכפכפים עם מוביל יקר להחריד ושיר בלב ("לא קלה היא לא קלה דרכנו, ואני כה שונאת לנקות") והגענו לגבעון הקרה והמטפטפת. שאלתי ממישהו פליז והתחלנו במלאכה. המובילים הובילו, ואני עמדתי קפואה בחוץ וכיוונתי אותם תוך כדי שאני סובלת ממחזור מהגיהנום (האחרון, מסתבר, לפני שאתה נוצרת).

התחלנו לנסות ליצור אותך חודש לפני כן וקבלת המחזור הכניסה אותי לדיכאון כי הבנתי שהפעם זה לא הלך. עברנו לחדרון שבו גרנו אצל סבא דוד וסבתא אורית לפני שנולדת והתחלנו לנסות שוב. כשלא קיבלתי מחזור בחודש אחרי כן חשדתי שאולי הפעם כן נתפס, אבל בדיקת ההריון שהשתנתי עליה הראתה אחרת. נואשת, קניתי ערכת בדיקות ביוץ והתחלתי להשתין עליהן כמו מטורפת. ביום שבו הבדיקה הראתה שאני מוכנה ומבייצת התחלתי להעביד את אבא שלך בפרך. באותו שבוע הוא סבל מציסטה מכאיבה בישבן (לא עלינו) מה שאומר שאת מלאכת היצירה הוא העביר בפחות מההנאה הנדרשת. מה שלא ידענו אז שאתה כבר היית שם, צבר תאים זעיר וקיים, בן 4 שבועות, ואני שהייתי מאוד מתוסכלת מכך שאני לא מצליחה להיכנס להריון במהירות האור.

לקראת סוף דצמבר התחלתי לחשוד שאולי אני בהריון. החשד הגיע בצורת תאווה לא מוסברת לתפוזים. אכלתי את כל התפוזים בבית ואז עברתי לחיסול שיטתי של התפוזים בבית של סבא וסבתא. בדיקת הריון ביתית אישרה את הבשורה, 2 פסים ורודים שאמרו הכל. עוד טיול קטן לרופא המשפחה ובדיקת דם קצרה היוו וידוא הפריה. השאלה הייתה איך לבשר לאבא שלך. התאריך היה ה-30.12 ורציתי להמתין ל-8.1 – יום הנישואים הראשון שלנו – כדי לספר לו. בסוף לא הצלחתי לחכות וב-31.12 סיפרתי לו כשהיינו בביקור אצל סבא שוריק וסבתא פאינה. הוא שמח מאוד ואמר שהתחיל לחשוד אחרי שראה את שואת התפוזים מתרחשת, וגם הרגיש ש"משהו שונה אצלך בבטן".

יש אימה שנופלת על בחורה שנכנסת להריון, גם אם ההריון הכי מתוכנן וצפוי בעולם. הרגשת ה-" OMG מה לעזאזל עשיתי?", "אני לא מוכנה להיות אמא" ו-"אני בכלל לא בטוחה שאני רוצה ילד עכשיו". לקח להרגשה הזאת כמה זמן לעבור. שלא תבין לא נכון, אתה הכי מקסים וחמוד בעולם (גם כשאתה מפליץ עליי) אבל להביא ילד לעולם זה להחליף חיתולים, ישיבות הורים, התקפי זעם ושיעורי נגינה בחמת חלילים (או אורגן, כי אתה חצי אוקראיני). זאת בעיקר אחריות גדולה ונקודת אל-חזור, החיים לפני ואחרי. אתה מבין למה נלחצתי?

אחרי השמחה הגדולה חזרנו למציאות, וב‘מציאות‘ אני מתכוונת תורים לרופאים ובדיקות וכדורים ושאר ביורוקרטיות. בדיקת הדם הראתה שאני בהריון אבל לא גילתה באיזה שבוע אני (למרות שהערכים נראו לי קצת גבוהים לשבוע 4 לא התרגשתי, אמרתי לעצמי שאני לא מבינה בזה ובשביל זה יש רופאים). הייתי בטוחה שאני בשבוע 4 ושיש לי זמן עד הבדיקות שמתחילות בשבוע 12. קבעתי תור לרופא נשים אך התור הזמין הראשון היה לעוד חודש. כשהגעתי לרופא הסברתי לו שאני בשבוע 8, עניתי לכל שאלה שלו באריכות ובאופן כללי לא הפסקתי לדבר. הוא אמר לי לשכב על המיטה והשפריץ ג'ל קר על הבטן שלי ואמר לי בעדינות לשתוק שנייה כדי שהוא יכול לראות עם מה יש לו עסק. הוא הסתכל על המסך ואמר שאני בשבוע 12 ואני פערתי עיניים ואמרתי "מה???". הסתכלתי על המסך וראיתי אותך, צורה מעוגלת ובתוכה נקודה פועמת, הלב שלך. שכבתי שם ונשכתי את השפתיים. לא צפיתי את ההתרגשות העצומה שתמלא אותי. כשיצאתי משם התקשרתי לאבא שלך והתחלתי לבכות "סם! ראיתי דופק!". אני עדיין מתרגשת כשאני נזכרת ברגע הזה. אחרי הבדיקה נסעתי לעבודה ואבא בא לשם בהפתעה וחיבק אותי. בכיתי שוב כי אני נקבה נרגשת ושטופת הורמונים.

מאז חיינו מבדיקה לבדיקה, לראות איך אתה מתפתח. את הסקירה הראשונה עשינו אצל רופא נחמד וצרפתי ליד העבודה של אבא. הוא גם בישר לנו ב-70% ודאות את מה שכבר ידעתי בתוך-תוכי מתחילת ההריון – שאתה בן. חוץ מזה, בחודשים הראשונים סבלתי מאוד מבחילות זוועתיות ולא הייתי מסוגלת לגעת בבשר, כך שגם אבא היה תחת מצור. אני זוכרת פעם אחת שהתעוררתי משנ"צ (זה עוד דבר, בהתחלת הריון רק רוצים לישון, כל הזמן. פעם אפילו נרדמתי בסינמה סיטי בהפסקה מהעבודה על ספסל, מה שנאמר הרה והומלסית) והרחתי מוות באוויר. "אכלת סלמי נכון?" שאלתי במבט נוקב. "נכון" אמר לי אבא במשטמה, נזוף ומסכן מכך שהבין שגם עליו נגזרת צמחונות לחודשים הקרובים. חייתי על פחמימות, סוכריות חמוצות והתקווה שזה יעבור בקרוב.

אחרי שווידאתי שאתה באמת קיים ובאמת יש לך בולבול עברנו למשימה הבאמת חשובה – למצוא לך שם פיקטיבי. כמו כל זוג הורים לעובר בתחילת דרכו עוד לא ידענו מה יהיה שמך אחרי שתצא לאור, אבל רצינו לתת לך שם-ביניים, עד שנחליט איך לקרוא לך. עוד הרבה לפני ההריון החלטנו אבא ואני שנקרא לך בשם ממש נורא, כזה שאנחנו לא סובלים, כדי שלא נתפתה חלילה לקרוא לך בשם הזה כשתיוולד. הפור נפל על יחזקאל, מסיבות מובנות. כשסיפרנו על השם הפיקטיבי לדודה מיטל היא קראה בשמחה "חזי!" בגלל שלה יש גיס נחמד בשם הזה. סבתא פאינה האוקראינית שמעה את זה ומיד הפכה את חזי לחֶזְיק, והשאר היסטוריה.

שינויים הם דבר מתחייב גם אם את נורא לא רוצה בהם. בשליש השני עברתי ללבוש טייצים, חולצות רחבות ומבט שאומר "אל תתעסקו איתי". שמעתי על נשים ששולחים להם ידיים לבטן ומאוד לא רציתי להוריד את היד למי שהחליט שזה רעיון חכם לגעת בי. דם זה מאוד מלכלך ובגדי הריון זה עסק לא זול. מעבר לזה, השתדלתי לא לתת להריון להשפיע עליי יותר מידי, לא רציתי להיות מאלה שמלטפות את הבטן מהחודש השני, הופכות את העובר שלהן למרכז החיים והשיחה עם כל מכר וזר ובאופן כללי לא רציתי להיות ״מההריוניות האלה״. אבל אתה כבר גדלת והתפתחת, ובעבודה התחלתי להתקשות להגיע לכספת שנמצאה קרוב לרצפה ורחוק מהישג ידי. הנחמה היחידה היה תנועות עובר, אתה שהתחלת לזוז כבר בשבוע 18 בתנועות קלות וכמעט בלתי מורגשות, מעין פלופ קטן כזה בתחתית הבטן. עדיין לא עיכלתי מה זה אומר.

עשינו אולטראסאונד עם טכנאית נחמדה שגם הראתה לי אותך! שכבת בתנוחת סתלבט רגל על רגל, עם יד אחת מאחוריי הראש וחיוך של כוכב קולנוע. כבר אז ידעתי שאתה חתיך-על ושאתה הבן שלי (אבא תמיד היה מגיע איתי לבדיקות ואף פעם לא היה מתודלק מספיק בקפה וסיגריות. פעמיים נכנסתי לאולטראסאונד בלעדיו כי הוא היה חייב הפסקת קפה לפני שנכנסים והתור היה קצר ממה שנדמה לו. הוא פיספס אותך מחייך אליי באולטראסאונד ומזל שהיו תמונות, כי כשהוא נכנס לחדר אתה כבר הסתרת את הפנים עם היד ולא ראו את החיוך המקסים שלך. מאז הוא לא יצא יותר להפסקות קפה).

לאט לאט ההריון הפך למשהו שאי אפשר להתעלם ממנו, לא משנה כמה רציתי. פתאום אין תנוחה שמאפשרת שינה נורמלית, וגם המיטה פתאום נהיית קטנה מידי לשלושתנו. בעבודה השטח מאחורי הדלפק התכווץ ולאט לאט נהיה בלתי אפשרי שאני אעמוד בקופה ומישהו יוכל לעבור מאחורי להגיע לצד השני של הדלפק. שטיפת כלים השאירה אותי עם חולצה רטובה מקדימה וגב שבור מאחור מרוב מאמץ להגיע לכלים בכיור גם בלי להיות ממש קרובה אליהם. צרבות הפכו לדבר יום-יומי ואכילה הפכה למשהו מצומצם, כל דבר שנכנס לפה מחושב ברמת ה-"יעשה לי רע או לא יעשה לי רע?". וכבר ציינתי שהתנפחו לי כפות הרגליים לזוג אבטיחים ורק זוג אחד של נעליים עלה עליי?

בגלל שאמא שלך כזאת גרוטאה מקרטעת, ההריון היה מוגדר כהריון בסיכון גבוה והייתי צריכה לגרור את עצמי כל שבועיים-שלושה לרופא לאולטראסאונד ובדיקות. לרופא הנחמד שלנו קראו דר' חגי אמסלם והוא גם היה אחראי על חדר הלידה בבית החולים. בבדיקה האחרונה שהייתה בשבוע 32 דר' אמסלם אמר שכנראה נצטרך לזרז את הלידה ולא נחכה לתאריך המיועד (19.8). מאוד לא שמחתי לשמוע את החדשות האלה, רציתי שתצא לבד ובתנאים שלך, לידה טבעית עם כמה שיותר סמים (כי אני לא מהאמהות האלה שיש להן משהו להוכיח. אני חלשה ואין לי בעיה להודות בזה). חזרתי הביתה בפנים נפולות.

קבעתי תור לשבוע 36+1 לשעה 11:40 והחלטתי שאני אומרת לרופא שלא זירוז ולא נעליים (שלא עולות עליי). אני מחכה שתצא לבד.

באותו הלילה הלכנו לישון ב-1:30, אני – כי הייתי אמורה לעבוד ערב למחרת ואבא, ובכן, כי הוא אבא. בדיעבד היו סימני אזהרה בימים שלפני הלידה אבל אני לא ידעתי לקרוא אותם; תיק הלידה היה חצי מוכן, כשחלק מהדברים לא קנינו בכלל, ואנחנו היינו המומים. קמנו מהר והתחלנו להתלבש (אגב טיפ לעצמי – לא ללבוש טייץ לחדר לידה אחרי שירדו לי המים. זה כמו להוריד מעצמי חליפת צלילה רטובה) כאשר אני זורקת לתיק הלידה כמה שיותר דברים מהרשימה שהיו אבל עוד לא הכנסנו לתיק (עצלנים) ואבא שלך התארגן תוך כדי שהוא עוצר כל כמה דקות, מסתכל עליי ומפטיר "פאק…". אפילו רגליים לא הספקתי לגלח! (פחח! כאילו שמישהי שירדו לה המים עכשיו מעניין אותה איך הרגליים שלה נראות). יצאנו מהבית ב-04:00 ואני לקחתי איתי מגבת כדי לשבת עליה באוטו ולא להרטיב את המושב. התחיל לכאוב לי ולא יכולתי לשבת במקום, העברתי את הצירים עם הנשימות שלימדו אותי לעשות כמו שרואים בסרטים. הגענו לבית החולים ואבא הוריד אותי בכניסה למיון ונסע להחנות את האוטו. אני הלכתי לקבלה והתקבלתי ואז גררתי את עצמי למעלית ועליתי 6 קומות לחדר לידה. אם מהמכונית יצאתי יבשה, הרי שב-8 הדקות שלקח לי להירשם ולעלות במעלית נרטבתי לגמרי ממי השפיר שהמשיכו לזלוג.

הגעתי למחלקה ב-04:30  ואבא הגיע מעט אחריי. קיבלו אותי, בדקו אותי (פתיחה 4), המשכתי לסבול מהצירים ורק רציתי אפידורל, ואתמול. לקח לרופא המרדים שעה וחצי להגיע, שנראו כמו נצח. אבא עשה לי מסז' בגב והחזיק לי את היד בכל ציר אבל יש גבול למה שהוא יכול לעשות. אחרי הלידה הוא אמר שהקטע הכי קשה היה לראות אותי כל כך סובלת ולהיות חסר אונים בלי יכולת לעשות משהו. קצת לפני 6:00 העבירו אותי לחדר לידה פרטי, ושנייה אחרי שדפקתי צרחה שכל בית החולים שמע הגיע הרופא עם מזרק ביד ועשה לי שיר בלב (בגב? וואטאוור, העיקר שלא סבלתי יותר). חיברו אותי למוניטור שכל הזמן זז והיה צריך לסדר, כל אחות/מיילדת שנכנסה לחדר שאלה אותי את אותן שאלות שוב ושוב (רק אחרי כמה פעמים השכילו גם להקליד אותן למחשב) אבל חוץ מזה היה סבבה. למיילדת שקיבלה אותי קוראים שירי והיא סיימה לעבוד ב-6:00, ולאחר מכן הגיעה טובה, שנשארה איתי עד הניתוח.

בשעה 5:30 בערך הודענו לכל הסבים והסבתות שלך שאתה רוצה לצאת. סבא דוד שעובד בבית החולים היה הראשון לבקר, ואחריו סבתא אורית שהייתה נרגשת. סבא שוריק וסבתא פאינה יצאו מנצרת עילית בשעה 7:30, נרגשים ולחוצים. הם הגיעו לירושלים ואפילו הצליחו להתבלבל בדרך. חצי שעה אבא וסבא דודו היו צריכים לכוון אותם בטלפון כשהם כבר היו בירושלים. בזמן שחיכינו להם אבא ואני עשינו הפסקת אוכל ואכלנו כמה קוראסונים שהבאנו מהבית בסביבות השעה 8:00. לא אכלנו מערב האתמול והיה עוד יום ארוך לפנינו. כשהרופא שלנו הגיע לסבב, אותו אחד שקבענו אליו תור לשעה מאוחרת יותר במהלך היום, התלוצצתי איתו שאומנם קבעתי תור אבל החלטתי להקדים. הוא חייך בנימוס ואמר שכבר שמע את הבדיחה (העבשה) הזאת מאבא לפני 2 דקות במסדרון. מה שנאמר, מתלוצצת עם רופאיי.

כשסבתא פאינה הגיעה היא נכנסה לחדר ומיד ניסתה להשתלט על העניינים, תחקרה את המיילדת מי היא, איפה היא למדה וכמה זמן היא עובדת. סבתא אולי מיילדת מנוסה עם 34 שנות ניסיון, אבל כשמדובר בבת שלה היא דיי מאבדת את הראש. בשלב מסוים גירשתי אותה מהחדר כי היא התחילה להלחיץ גם אותי, אבל זה לא מה שירתיע את סבתא פאינה! היא התגנבה בחזרה לחדר 4 פעמים! בפעם האחרונה היא התחבאה בין הווילון לדלת הכניסה לחדר כך שראיתי רק את הרגליים שלה. אין מה להגיד, סבתא פאינה טובה בלספק אתנחתות קומיות (אני צוחקת על זה עכשיו אבל אז רציתי להרוג אותה).

אני הייתי על סמים, הלידה התקדמה בקצב טוב אבל אתה היית בתנוחה לא טובה. במקום לצאת כשהראש עם העיניים למטה הראש שלך היה מכוון למעלה. לא משנה כמה לחצתי אתה לא התקדמת. המיילדת נתנה לנו אולטימטום – אם תוך 3 שעות לא תצא – עוברים לניתוח. מאוד לא רציתי שתיוולד בניתוח קיסרי. אם פחדתי מהלידה מהניתוח פחדתי יותר. יש ממד של אובדן שליטה בניתוח. מחליטים עליי ועל הגוף שלי, לא אני על עצמי. באותם רגעים של לפני הניתוח לא היה זמן להתעמק  בנושא, אני רק זוכרת שהצטערתי שבסוף הגענו לנקודה הזו. אז לחצתי ולחצתי והשתדלתי והשתדלתי אבל זה לא עזר. המיילדת חששה שאתה במצוקה, הרופאים שבדקו הגיעו לאותה מסקנה ובסביבות 11:00 הורידו אותי לחדר ניתוח לקיסרי חירום. לא בטוחה כמה נלחצתי מהניתוח כי לא היה לי זמן בשביל זה. העבירו אותי למיטת הניתוח, הגבירו את האפידורל למקסימום והתחילו לחתוך. אני הייתי קצת לא בפוקוס וגם בלי משקפיים כך שלא ממש הייתי סגורה על מה הולך. הרגשתי שמתעסקים לי בבטן אבל זה לא כאב ולא ידעתי באיזה שלב כל דבר קרה. פתאום מתוך העירפול שמעתי בכי, זה היית אתה! ביקשתי לראות אותך ולהחזיק אותך אבל לא אפשרו לי. האחות הרימה אותך מעליי והחזיקה אותך עטוף בשמיכה, אני ליטפתי אותך ומלמלתי "איזה יפה אתה". לאחר מכן לקחו אותך בזמן שהרופאים תפרו אותי. שעת הלידה הייתה 11:38, 2 דקות לפני שהיינו אמורים להגיע לרופא לבדיקה באותו היום. דר' אמסלם שנכח בניתוח יצא לאבא, לחץ לו את היד ובישר לו "מזל טוב. לא נורא, הפעם יצא בן". אני לא ראיתי את זה אבל אבא שלך מספר שהלך איתך לחדר בדיקות ואחרי שניקו אותך ושמו אותך בידיים שלו הוא התחיל לבכות, הוא כל כך התרגש לראות אותך. אחר כך הרופאים לקחו אותך לבדיקות ואבא בא לראות אותי בחדר התאוששות. ברגע שנפגשנו התחלנו לבכות שוב, לא האמנו לנס שקרה לנו. 3 חודשים אחרי, אני חושבת שבאיזשהו מקום אנחנו עדיין לא מאמינים.

דוד איתן הקטן, איזה פלא אתה…

 

המתנחלת הסמולנית

כבר שבוע שאני מתנחלת ווואלה, דיי נחמד פה. עזבו רגע את האג'נדה הפוליטית – הציפורים מצייצות, האוויר נקי, ויש פה מלא עצים.

זה התחיל לפני כמה חודשים, כשהבנו, חתיכוש ואני, שאם אנחנו רוצים לחסוך קצת כסף ולחיות חיים טובים יותר, אז צריך לעבור דירה. האמת שהבנתי את זה לפני כך אבל בין ההבנה ועד היישום לקח קצת זמן (היה חוזה בדירה ברמת גן לסיים+אני עצלנית).ואז קיבלנו הצעה מהיחידה ההורית של החתיך לעבור קרוב אליהם וליהנות מהפסטורליה כאן בפרברי ירושלים. חשבתי קצת על הבעד והנגד, על החום המנוכר של תל אביב והקור המנחם של ירושלים, על הים והמסעדות של תל אביב וההר עם השוק בירושלים, על מצב חשבון הבנק והעבודה שלי בשכר מינימום ואמרתי "יאללה שרהל'ה, הולכים".

זה הסיבוב השני שלנו ברומן עם ירושלים, והוא עובר הרבה יותר חלק מהפעם הקודמת. לשנינו יש עבודה הפעם (לי הייתה לחלקים מהזמן), יש משפחה וחברים (גרנו בחור שאף אחד לא הצליח להגיע אליו/לזהות אותו במפה) ויש עייפות מהרעש והלחץ של תל אביב, או לפחות גבול רמת גן/בני ברק (לי לפחות. אם אשמע עוד פעם ילד דתי קטן צועק לאבא שלי מהנדנדה "אבא תנדנד אותייייייי" בקול מתבכיין אני אנדנד אותו ואנייד אותו לאיזור חיוג אחר). הפעם אנחנו לא זוג צעיר שבא לבנות את הביחד שלנו, לריב את הריבים הראשונים, ללמוד שתלתלים בחזה זה דווקא דיי נחמד (אני) ולעשות ספונג'ה זה ממש מעורר מינית נשים (הוא). הפעם הספונג'ה מעוגנת בחוק, נרשמנו במשרד הפנים וגם ברבנות, אנחנו זוג נשוי. עם כתובה והכל.

אז חתיכוש עובד באותו מקום שהוא עובד בו כבר מאז שאני מכירה אותו ואני מתחילה שנה נוספת בסטימצקי. האמת שטוב לי שם, אני אוהבת לעבוד עם ספרים ועם אנשים, העבודה הזאת שהיא לא 8 עד 5 במשרד עם מחשב היא משהו שעושה לי טוב. אני אוהבת לעבוד עם תוכן ולנסות להשפיע על אנשים להגיע קצת יותר גבוה מפאולו קואלו ו-50 גוונים של אפור, לדבר על ספרים ועל תרבות. עם זאת, יש משהו בעבודה ברשת סיטונאית שגורמת לי להרגיש כמו עבד מודרני. העבודה הקשה, הפיזית, שלא מתגמלת כיאות בצורה כספית היא הרעה החולה של ימינו; היחס לתרבות כסחורה שיש למכור ללקוחות ללא שיקול דעת ואבחנה הם אספקט בעבודה הזאת שקשה לי איתו. כשאמרתי לבוסית הקודמת שלי שאני עוזבת את העבודה כי אני לא מרוויחה מספיק כסף היא לא הבינה למה אני מתכוונת, שזאת גם תעודת עניות לכל מיני דברים. אז אני מנסה לעבוד על עצמי, לקבל את העובדה שאני לעולם לא ארוויח משכורות גבוהות, שהגשמה עצמית חשובה לי יותר מכסף בבנק. עוד לא ברור אם זאת עבודה עצמית או עבודה בעיניים.

אז המעבר לכאן מאפשר לנו קצת נוחות אבל גם מרווח נשימה כלכלי, ואני לוקחת אותו כדי להבין מה אני רוצה ולאן אני הולכת. אני יודעת שאני רוצה ליצור, בשביל הפרנסה אבל בעיקר בשבילי. העבודה בסטימצקי הייתה צעד בכיוון הנכון, התנתקות מעבודה משרדית משמימה במשרה מלאה ומעבר לעבודה חלקית כיפית כדי לקיים את עצמי ולבחון מה אני יכולה לעשות מעבר לזה. שנה חלפה ואני עדיין באותו מקום. אם בתל אביב שגרת העבודה בחנות גדולה הייתה עמוסה ויכולתי ללכת לאיבוד בפריקת סחורה, סידור החנות, ייעוץ ללקוחות גיל הזהב וקשקושים עם חבריי היקרים לעבודה, פה אין כל כך עבודה ואין כל כך חברים. המשמרות כאן קצרות יותר, ורוב המשמרת אני לבד עם עצמי עם כמה לקוחות סוררים מידי פעם. השאלה הנשאלת היא אם משעמם לי שם, אני רוצה להתפתח לכיוון אחר ואולי אף למצוא משרה נוספת מדוע אני לא לפעול בנושא? התשובה היא שהבעיה העיקרית היא שאני עצלנית. לכל שאלה יש לי תשובה ובעיקר אני טובה בלתת תשובות למה לא – למה אני לא מחפשת עבודה בתחום כזה או אחר, למה אני לא עוזבת לעבודה אחרת, למה אני לא מתחילה הסבה לתחום אחר. הבעיה שעם כל השקט והשלווה שיש כאן בכפר יש לי הרבה זמן להסתכל במראה ולהרגיש את סף ההחמצה. "בת 33 שעוד לא עשתה עם עצמה כלום, ועוד עם כל כך הרבה פוטנציאל!" אני שומעת איזה קולני פולני עלום בראשי מצקצק, מראה לי מה אני באמת חושבת על עצמי אי שם בתת מודע.

תמיד יש את האפשרות להתקדם בדרגות ולעלות בהירארכיה של הארגון, להפוך לפאר ומופת, מנהלת חנות בישראל. איכשהו מהיכרותי הקצרה והמוגבלת עם מנהלות ברשת ועם עצמי אני דיי בטוחה שלא לשם פניי מועדות. אין לי לא את החשיבה הניהולית, היוזמה, ה-OCD על רמותיו השונות, הידיעה שאני תמיד צודקת ויודעת הכל (להוציא את יחסיי עם חתיכוש) ואת הדרייב לנהל חנות ספרים מסחרית. אני בורג במערכת וטוב לי ככה. אני לא נותנת מעצמי 100% גם בגלל עצלנות וגם בגלל שככה טוב לי. אין לי עניין למכור את נשמתי בשביל חברה שלא עושה יותר מידי בשבילי. אולי זה נשמע כמו כפיות טובה אבל אני מבינה שאני ברת תחליף, אם אני לא אתאים לציפיות של החברה או אפעל לפי ההוראות ימצאו איזה פועל אחר שימלא את מקומי. וזה שאני עצלנית. באמת. הבעיה שעוד לא פגשתי את הארגון/מטרה שאני באמת מוכנה לתת את כל כולי למענה, משהו שבאמת גורם לי להרגיש הגשמה עצמית, שליחות או סתם הנאה. השאלה עולה אם זה בכלל יקרה.האם משרה/ארגון/מטרה כזה/כזאת יקלו בדרכי או שאולי בכלל דבר כזה לא קיים.

הבעיה הגדולה היא הגשמה עצמית, או יותר נכון החמצה עצמית. אף פעם לא חשבתי שיש לי את כל הזמן שבעולם אבל פתאום אני מבינה שהזמן רץ ולא הספקתי כלום. פעם ניסיתי לרדוף אחרי המשרות עם הכסף אבל זה רק אימלל אותי. עכשיו אני מחפשת משהו עם עומק פה אני נתקעת, בעיקר בגלל עצמי. האם זה הפחד מדחייה או אי רצון להשקיע מאמץ בחיפוש?  בכל מקרה התוצאה דומה-דריכה במקום. ועוד הרהור שעולה בימים אלה-כשיהיה לי ילד, מה אגיד לו? אמא נורא חכמה ומוכשרת, כל כך מוכשרת שהיא עובדת בחנות ספרים בשכר מינימום? אולי הגיע הזמן שאגרום לו להתגאות בי. אם לא בשבילי לפחות בשבילו. אז בינתיים עד שאגלה לאן אני הולכת עכשיו אני מתנחלת, בלי מטרה או אג'נדה פוליטית, אבל היי יש כאן אחלה נוף.

איפה הקריירה שלי? אללי!

פעם, כשהייתי צעירה ופוחזת (או יותר נכון חננה חסרת בטחון עצמי וחיים), הייתי בטוחה שבגיל 30 החיים שלי יהיו מסודרים – אהיה נשואה, אעבוד במקצוע חופשי כלשהו וארוויח מספיק כדי "לחיות כמו גדולה". הייתי אז בתיכון/חטיבת ביניים ולא בדיוק ידעתי מה זה אומר אבל היה נראה לי הגיוני שעד גיל 30 החיים שלי יהיו מסודרים. השנים חלפו, אני בת 32, ואיכשהו החלום הבורגני והילדותי לא התגשם. הנחת היסוד הבסיסית שבגיל 30 כבר אהיה "גדולה" (קרי, יודעת מה הכיוון הרצוי של חיי, מסודרת בחיים ונשואה עם עבודה נחמדה) לא בדיוק התגשם. את אהבת חיי פגשתי רק בגיל 28-שנייה-לפני-29 והתחתנו לפני פחות מחודש. הקריירה שהכתבתי לעצמי אי שם אחרי סיום התואר התבררה כטעות מוחלטת שגררתי במשך שנים. אבל נתחיל בהתחלה.

הטעות התחילה אי שם בשלהי התיכון, כשביקשו מאיתנו לבחור מגמה להצטרף אליה. האופציות היו מדעיות (כי אלה היו המגמות של הכיתות של "החכמים") ואני הלכתי למגמה הביולוגית. לא ממש הסתדרתי עם כימיה ופיסיקה (שהיו הבגרויות שהצטרפו לביולוגיה במגמה) אבל מאוד אהבתי ביולוגיה ושכנעתי את עצמי שזה גם מה שאני רוצה ללמוד באוניברסיטה. אחרי שוויתרתי על בגרות בכימיה ופיסיקה כי ראיתי שזה לא ממש מדבר אליי וסיימתי עם מקצוע אחד מורחב ממקצועות המגמה ואצתי-רצתי לצבא. שם, כמובן, בהיותי ילדה טיפשה ומבולבלת שלא ידעה מי היא רוצה מעצמה, נשלחתי להיות פקידה, ולא למדתי מקצוע שיאפשר לי להרוויח את לחמי בכבוד באזרחות. וכך עברו שנה ו-9 חודשים של בזבוז זמן תעסוקתי והגעתי לסיום השירות, ממנו קפצתי ישר לתוך הפסיכומטרי, שהרי מה עושים ישר אחרי הצבא? הולכים לאוניברסיטה כמובן!

על השנה שאחרי השירות הצבאי לא ארחיב את הדיבור. אחרי שסיימתי ללמוד לפסיכומטרי ולעבור אותו בהצלחה יתרה התחלתי לעבוד במוקד טלמרקטינג של חברת תקשורת גדולה שנמצא ליד ביתי. זאת היתה העבודה הרצינית הראשונה שהחזקתי ואלה היו שמונת החודשים הארוכים בחיי. אמרתי לעצמי שזה משהו שאני עושה בשביל הכסף ולא ארוויח ככה בשום מקום אחר אבל אני בטוחה שאם יש שם גהינום, הוא כולל בתוכו עבודה עם אנשים ואת חברת הוט. כבר אז התחלתי את התבנית שליוותה את הקריירה המקצועית מאז ועד היום-עבודה היא סבל.

אחרי לימודי מכינה קצרים של 3 חודשים התחלתי ללמוד באוניברסיטה. הפור כמובן נפל על ביולוגיה והפסיכומטרי המוצלח שלי בחיבור עם הבגרות הבינונית שלי אפשר לי להתקבל למסלול ביולוגיה מורחב באוניברסיטת תל אביב. חיכית בכיליון עיניים ללימודים האקדמיים, רציתי כבר לצאת מהעיר הקטנה ולהגיע למקום המיסטי הזה, "הארץ המובטחת" – האוניברסיטה. די מהר התברר שהגעתי למקום הלא נכון. הקורסים המדעיים כללו נושאים שלא אהבתי ולא הייתי טובה בהם ובהתאם הגיעו הציונים, ששאפו לבינוניות בסמסטר הראשון וירדו לנכשלים בסמסטר השני. אני עדיין זוכרת שיצאתי מהמבחן במתמטיקה והתקשרתי בדמעות לאמא שלי להודיע לה שכנראה את השנה הזאת אני לא אעבור. בדיעבד ההחלטה לעזוב נעשתה בשבילי ונעשתה לטובה, אחרי שראיתי שרוב חברותי לתואר סיומו את התואר בלי רצון ממשי להמשיך במקצוע, רק כי "התחלתי ולכן אסיים".

החזרה הביתה לבית הוריי הייתה קטסטרופלית. הייתי בדיכאון, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי ולא מצאתי את עצמי בעיר הולדתי ובבית הוריי. עבודה לא חיפשתי "כי אין עבודה בעיר הזאת" או "אני ממילא לא אעבוד הרבה זמן כי שנה הבאה אתחיל ללמוד שוב", ובעיקר מעצלנות. הוריי הסתכלו עליי ככישלון ולא חסכו ממני את הידיעה הזאת. הניסיון שלהם לגרום לי להזיז את עצמי כלל בעיקר ירידה  לחיי ואי יציאה מהוריד שלי, דבר שרק החמיר את הדיכאון ובסוף הביא לפיצוץ. ברמה האקדמית חשבתי בהתחלה לחזור ללימודי הביולוגיה או תחום דומה באוניברסיטה אחרת (לראייה של כמה עיוורת ומבולבלת הייתי) ולכן גם שיפרתי כמה בגרויות בתקווה לשפר את סיכויי להתקבל לאוניברסיטה אחרת. בסופו של דבר הגעתי למסקנה שאם בפעם הראשונה למדתי משהו בשביל הפרנסה, הפעם אעשה תואר שביל הנשמה. אולי לא תהיה עבודה, אבל לפחות יהיה תואר. נרשמתי ללימודי ספרות אנגלית וספרות כללית באוניברסיטת תל אביב.

את השלב התואר הראשון עברתי בהצלחה, למרות הדחיינות והעצלנות. מהתואר בספרות בספרות אנגלית ניהנתי מאוד, מהתואר בספרות כללית פחות. במקום לסיים את התואר ב-3 שנים מרחתי אותו ל-4  כאשר בשנה האחרונה עברתי לגור בדירת שותפים עם חברה בתל אביב והתחלתי לעבוד בערוץ הקניות בטלמרקטינג (בשלושת השנים הראשונות גרתי במעונות). העבודה לא הייתה מעניינת במיוחד ולא לימדה אותי כישורים נוספים אבל האווירה הצעירה והכסף הקל השאירו אותי במקום שנתיים.

אחרי שנסעתי לטיול ארוך שבעקבותיו פוטרתי התחלתי לחשוב מה הצעד הבא שלי. שאלתי את עצמי במה הייתי רוצה לעסוק והתשובה צצה כמו מלפני 10 שנים-לעבוד במשרד! מי עובד במשרדים? מזכירות! ההגיון היה שזאת עבודה קלה שמרוויחים בה יפה עם הניסיון, לא דורשת מאמץ גדול או הכשרה ויהיה לי זמן לדברים שאני רוצה לעשות אחרי העבודה. אצתי רצתי לחפש עבודה במזכירות.

המשרה הראשונה שלי במזכירות הייתה משרה זמנית לשלושה חודשים שהתארכה לחודש נוסף בהמשך בחברה גדולה ויציבה. ידעתי שלא אוכל להיכנס לתפקיד מזכירה קבועה בחברה גדולה ועם שכר נורמלי בלי ניסיון וההחלטה הייתה להיכנס למשרה זמנית כדי לצבור ניסיון ולהתקדם משם. העבודה לא הייתה מעניינת במיוחד ולא הייתי טובה בה במיוחד (התפקיד השתייך בעבר לעובד קבוע ומדהים בשם נילס, ששמו נישא בפי כל במשרד בערגה. כשפגשתי אותו הבנתי גם למה. עובדת זמנית צעירה ומבולבלת היא לא כוחות מול נילס המהולל, למרות שלא היו לו אווזי בר). ההחלטה השתלמה ולמרות שהמשרה הזמנית לא הפכה לקבועה (לא שרציתי בזה למען האמת…) תהליך חיפוש עבודה חדשה נעשה קל יותר עם צירוף הניסיון, שם החברה והממליצים. את היכולות הטכניות שלמדתי במקום (עבודה בסיסית על מערכת SAP) מיהרתי לשכוח, וכך עוד יכולת מבוזבזת אבדה.

המשרה הבאה היתה משרה של עורכת טכנית בפרויקט ייחודי, אותה סידרה לי חברה שעבדה בפרויקט. העבודה היתה משרדית וכללה עריכה טכנית של קבצי וורד של ספרים סרוקים. את הספרים והאנשים בחברה אהבתי, את העבודה קצת פחות. משהו בישיבה מול מחשב כל היום והכנסת פסיקים ונקודות לתוך קובץ פשוט לא עשה לי את זה, ועדיין לא הבנתי שאני במקום הלא נכון, בעבודה הלא נכונה. אחרי חצי שנה בתפקיד, שבו לאט לאט התמעטו הקבצים והתמעטו הדברים לעשות, מצאתי משרה חדשה ונוצצת, פיסגת שאיפותיי המשרדיים-מזכירת מחלקה בחברת אלקטרוניקה! אללי! אני בדרך הנכונה!

החברה שבה התקבלתי לעבודה העלתה העסקת עובדים ופיטורם לדרגת אומנות. הם היו מומחים בלהביא אנשים לתפקיד, לתת להם שכר גבוה (יחסית) ולתת להם צ'אנס להוכיח את עצמם. מי שלא עשה זאת תוך פרק זמן הגיוני בעיניהם, עף לאחר כבוד, לא לפני שנמצא לו מחליף מתחת לאפו. לראיון הגעתי והתקבלתי לראיון נוסף בזכות העובדה שהכרתי את המזכירה שעמדתי להחליף (למדנו יחד באוניברסיטה). היא נסעה לשליחות ארוכה בחו"ל וחיפשו לה מחליפה. היו 2 מנהלי מחלקות שעמדתי לעבוד תחתם והאחד לא סבל אותי מהרגע הראשון, דבר שלא השתנה עד לרגע שהועזבתי. המזכירה שהחלפתי היתה עליזה וקופצנית וכל אנשי המחלקות והחברה אהבו אותה. היו לי נעליים גדולות למלא ואיש לא נתן לי לשכוח את זה. אחרי זמן חפיפה סביר היא עזבה ואני נותרתי לבדי בתפקיד. למדתי להוציא חשבוניות ולשלוח מיילים לחברות בחו"ל, לקרוא מק"טים ולזמן פגישות. הבעיה שהיא שלא למדתי מהר מספיק, ומה שלמדתי לא עשיתי בצורה יסודית. אין לי תירוצים. תמיד שכחתי משהו, תמיד פיספסתי פרט חשוב, לא משנה שלא הייתי טובה כמו קודמתי בתפקיד, לא הייתי טובה מספיק נקודה. זאת התבנית שליוותה אותי בכל המשרות הקודמות שלי. הייתי משקיעה מספיק כדי לעשות עבודה סבירה, לא מעל ומעבר. או שהמעל ומעבר שלי פשוט לא היה מספיק. בכל מקרה משהו שם לא עבד. הייתי אומללה והעובדה שהחליטו לפטר אותי ולהביא מחליפה מתחת לאפי לא עזרה. החלטתי לנסות משהו אחר.

אחרי הפיטורים ושקיעה באומללות עצמית מצאתי מודעה בפייסבוק על קורס קופירייטינג שמתחיל בקרוב. השארתי פרטים כדי לקבל פרטים ומפה לשם התקבלתי לפגישה עם מנהל ביה"ס. האיש המקסים והחם שפגשתי הפיג את כל חששותיי לגבי הלימודים ותחום הפרסום ושכנע אותי להצטרף למחזור הקרוב. חשבתי לעצמי שאני בדרך הנכונה-קורס נחשב למקצוע אמיתי ומכניס, שיוכל סוף סוף להכניס אותי למסלול קריירה אמיתי. במקביל מצאתי משרה כמזכירה/עוזרת אישית של אדריכל נחשב, משרה שאיפשרה לי ללמוד ולעבוד יחדיו. המשרה היתה קלה ולרוב הסתדרתי עם האדריכל. אהבתי שהוא איש שמזיז עניינים ואני עוזרת לו להזיז אותם. הייתי לא המזכירה הכי מוצלחת בעולם (על פי הודאתו שלו) אבל עשיתי את העבודה. לאחר חצי שנה בקורס ובמשרה החלטתי לעזוב את תל אביב כדי לגור עם אהובי בירושלים. לאחר חודשיים בהם נקרעתי בין הלימודים לעבודה לנסיעות החלטתי לעזוב את המשרה. הייתי חדורת מטרה לפתח תיק עבודות, למצוא עבודה בפרסום ולחזור לאחר השנה בירושלים לתל אביב כמנצחת. בינתיים היה חילוף מנהלים בביה"ס ואני נותרתי עם מנהל שלא האמין ביכולות שלי ובלי עבודה.

הדיכאון של לגור רחוק מאיזור הנוחות שלי ולהיות מובטלת השתלט עליי. מחדורת מטרה הפכתי לבטטת כורסא מדוכאת, שמשמינה מחוסר נחת ורק מחכה לעוף מירושלים. הקורס שהתחלתי בקול תרועה רמה סיימתי בקול ענות חלושה. מתלמידה מציינת שקיבלה מלגה על סמך מבחן הקבלה שלה ללימודים הפכתי לתלמידה בינונית שלא נספרה על ידי המנהל החדש ולא הייתה בין יחידי הסגולה שהצליחו למנף את הקורס ואת המנהל למשרה אמיתית בתחום. לקראת סיום הקורס מצאתי משרה זמנית נוספת כמזכירה בירושלים. החודשים האלה היו חודשים של חסד, עם קצת סדר ומטרה בחיים הצלחתי לצאת טיפה מהדיכאון. המטרה הייתה ברורה-לחזור לתל אביב ולמצוא משרה בתחום הפרסום.

לאחר שמצאנו דירה ברמת גן ועברנו אליה חזרתי לחפש עבודה בתחום הפרסום במקביל לעבודה במזכירות. ידעתי שלא יהיה קל למצוא עבודה כקופירייטרית ולכן אמרתי לעצמי שאמצא עבודת ביניים במזכירות, משהו שתוך כדי אוכל לחפש עבודה בייעוד האמיתי. העבודה הזמנית נמצאה-פראליגל במשרד עורכי פטנטים נחשב בבורסה. הקריירה התפצלה לשני קווים מקבילים-קו אחד בו החלום של למצוא עבודה בפרסום התרחק ממני ככל שראיתי שאיני מצליחה להביא את עצמי לעבוד על תיק העבודות שלי (ומעסיקים שלא חזרו לקורות החיים שלי בלי תיק עבודה בהתאם) וקו שני שבו העבודה ששנאתי בפטנטים הפכה להיות נסבלת בעיניי, ברמה שחשבתי שאוכל לבלות כמה שנים במקום השנוא ההוא בשביל היציבות התעסוקתית, היציבות הזוגית, המשכורת, ואף הקמת משפחה בהמשך. במקום שהעבודה בפטנטים תהיה זמנית היא הפכה לקבועה תוך נטישת חלום הקופירייטינג. המשרה דרשה ממני מאמץ ועבודה עצמית, דבר שלא הייתי מסוגלת אליו. אני הרי טובה בבינוניות והשקעת מינימום זמן ואנרגיה. העבודה בפטנטים הייתה שנואה עליי, קשה לי ולא מוצלחת מאותן סיבות שבגללן לא הסתדרתי בחברת האלקטרוניקה, ואי היכולת שלי להתמודד עם הבוסית שלי גרמה לכך שהמצב התדרדר עד כדי פיטורים.

אחרי הפיטורים הגיעה נקודת המפנה. ניסיתי להתמיד, השתדלתי לעשות את העבודה הטובה ביותר שיכולתי וללמוד את התפקיד על בוריו אבל היכולות שלי לא התאימו/הספיקו למקום ולמשרה. הפיטורים לא העציבו אותי, הם פשוט גרמו לי לתחושת שחרור והקלה. הבנתי שאם ניסיתי והשתדלתי להתמיד בעבודה ששנאתי, ועדיין לא הצלחתי כנראה שזה לא היה המקום בשבילי. עם זאת גם הגיעה ההבנה שאני צריכה לעשות חושבים ולחשב מחדש את מסלול הקריירה שבחרתי לי לפני זמן רב, שלא התאים לי אז וגם לא מתאים לי היום.

החלטתי לעשות משהו שהייתי צריכה לעשות לפני שנים ופניתי לייעוץ תעסוקתי. קבעתי פגישה במכון נחשב והתחלתי את התהליך הארוך והכואב של פרימת הפלונטר התעסוקתי שיצרתי לפני שנים, במודע ולא במודע. הפסיכולוגית שלי נברה בעברי המשפחתי, התעסוקתי ויכולות/רצונות שלי כדי לנסות להגיע אל התחום שאני יכולה לעסוק בו ושגם אהיה טובה בו. לאחר תהליך של חקירה עצמית, מבחנים ושיעורי בית כאלה ואחרים הגענו למסקנה משותפת שמקומי הוא בתחום הכתיבה. תמיד בער בי הדחף לכתוב, תמיד רציתי להיות סופרת מהוללת ששמה נישא בפי כל, מישהי שיכולה להתפרנס מהכתיבה שלה. אני אדם יצירתי מאוד והמקום שאני מביעה את עצמי בצורה הטובה ביותר הוא כתיבה. העתיד נראה מבטיח-היידה לעבודה!

בין לבין קרו 2 דברים ברמה האישית והתעסוקתית שקצת הסיטו אותי מהמסלול. חודש וקצת לתוך הייעוץ התעסוקתי בן זוגי היקר הציע לי נישואים ומתוך חוסר רצון למשוך את העניין התחלנו לתכנן את החתונה למועד הקרוב ביותר שיכולנו להתארגן עליו. זמן לא רב לאחר מכן התקבלתי לעבודה בסטימצקי כמוכרת בחנות ספרים. כאשת ספר העבודה מצאה חן בעיניי והתאימה לי כאדם חברותי שיודע להסתדר עם אנשים, אבל הכי חשוב-לא סבלתי, וזה היה השינוי הגדול ביותר. בגלל חוסר היכולת לתמרן בין שלושת התהליכים בחיי העברתי את הייעוץ התעסוקתי למושב האחורי והחלטתי לחזור אליו לאחר החתונה.

לאחר החתונה התיישבתי שוב על ספת הפסיכולוגית והחלטתי להמשיך מהמקום שבו עצרתי. העבודה בסטימצקי עזרה להרגיע אותי מבחינה כלכלית ותעסוקתית והמחשבה מאחוריה הייתה שאוכל להתקדם בכתיבה בזמני הפנוי, אולי למצוא שליש משרה ככותבת מסוג כזה או אחר. הייתי אמורה להתחיל לכתוב דוגמאות כתיבה כאלה ואחרות כדי שישמשו לי כתיק עבודות ואיתן אוכל למצוא עבודה בתחום אבל בפועל שקעתי בחזרה לתוך חיי ולא פעלתי כדי לממש את הייעוד שעבדתי קשה כדי למצואו. היה יותר קל להיפגש עם חברים או לנוח אחרי יום עבודה מלהמשיך ב"עבודה השנייה" שלא כל כך האמנתי בה.

הפחד הכלכלי שליווה אותי לאורך כל הדבר חשף את ראשו שוב. ידע הוא כוח ואני תמיד מבררת מה המצב בשוק בכל תחום שמעניין אותי, האם יש עבודה וכמה מרוויחים. הבדיקות שעשיתי (וממשיכה לעשות) חושפים תמונה עגומה. כתיבה באתרי אינטרנט/עיתונים/באתרי תוכן אינה עבודה קבועה או מכניסה לרוב, שלא לדבר על כתיבה פרוזאית שממנה בכלל אי אפשר לחיות. העבודה בסטימצקי פותרת חלק מהבעיה אבל גם שם איני מרוויחה הרבה מעל המינימום. אני לא יודעת אם יש לי את הכוח או הרצון להתחיל שוב בתחום שבו אני שוב מתחילה מאפס (בניסיון ובשכר) אבל לא יכולה להתקדם הרבה מעבר לזה, שהרי דנה ספקטור יש רק אחת וגם לה יש הרבה עבודות צדדיות. תמיד חיכיתי לרגע שבו אוכל לזקוף ראש, ולהגיד בגאווה שאני עובדת ומפרנסת את משפחתי בכבוד. בינתיים זה לא קורה ואני לא רואה מתי זה כן יקרה. הרצון להביא ילדים מתחיל לבצבץ והשאלה הנשאלת האם להמשיך להילחם בעצמי ולהבין למה אני לא מסוגלת לכתוב/למצוא כיוון אחר או פשוט להניח לנושא ולחזור אליו עוד כמה שנים אחרי שאשפריץ ילד או שניים. אני מבינה שזה קורה לרבים מבני דורי אבל קשה לי לקבל את העובדה שיש מצב שכך יראו חיי, עבודות עבדות שלא אצליח להתפרנס מהן בכבוד, והידיעה הזאת משתקת אותי מלהתקדם בכיוון כלשהו.

מסקנה?

נישואיזם-אספקטים לאיפיונה של נשואה לעתיד

אז בשעה טובה חתיכוש הציע לי נישואין ועכשיו הכל שישו ושימחו ופרפרים וציפורים ו"קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה". אבא ואמא משני הצדדים מרוצים, "הגיע הזמן" ו"בשעה טובה" ודמעות של היסטריה ושמחה. אז עכשיו שאני קצת יותר בתוך התהליך והתואר "מאורסת" כבר מלווה אותי כבר כמעט חודש, אני יכולה לנתח קצת יותר לעומק את האספקטים החברתיים שהתואר הזה מביא איתו, איך החברה מתייחסת אליי ואיך אני מתייחסת לחברה ולעצמי, עכשיו כשאני עומדת להיות אשת איש. מסתבר שאחרי שנים של שוביניזם חבוי גם הפמיניסטית הלוחמנית שהיא אני מוצאת את עצמה בסיטואציה הלא נוחה של "איזה כיף שיש לי גבר ובוא נראה את זה לעולם".

אדם אחד שמעולם לא חשדתי בו בפמיניזם יתר ושאוהב מאוד לחלוק את דעותיו עם כולם הוא אבא שלי. אמרות השפר שלו תמיד נעו בין "אני רק רוצה לראות אותך מסתדרת ומתחתנת לפני שאני מת" ל-"אז אולי אחותו של חתיכוש תשאל אותו מתי גם הוא מתחתן?" כתגובה להודעה שהאחות מתחתנת, בנוכחות חתיכוש הנבוך. כאמור, לא בדיוק האדם הכי פוליטקלי קורקט שיש, אבל זה כבר נושא לדיון אחר. מכיוון שחתיכוש ואני בזוגיות מזה זמן ואבא שלי תופס את הקשר כיציב ובעל עתיד עוד לפני הצעת הנישואין, הוא מייחס לחתיכוש משקל רב בהחלטות שלי, יותר ממה שנוח לי לי לייחס לו. כשסיפרתי לו למשל שהתראיינתי למשרה מסוימת הוא שאל אותי "ומה בן הזוג חושב על המשרה הזאת?" כאילו מידת שביעות רצונו מהמשרה תגרום לי לקחת או לא לקחת אותה. במקרה אחר שקרה אחרי הצעת הנישואין ציינתי באוזניו שאני לא ממש ששה להתחתן והוא ענה בהתרסה "אז אל תתחתני". כשהבהרתי לו שהעניין חשוב לצד השני, פתאום הדיון שיכל להיות מאוד ארוך ומייגע נקטע בבת אחת – אם הגבר רוצה אז זאת סיבה מספיק טובה. אומנם אבא שלי הוא מדור אחר וצורת החשיבה שלו לא כוללת את אותם ערכים כמוני אבל נקודת המבט והמשקל שאבא שלי נותן לגבר בחיי מפתיע אותי כל פעם מחדש.

אז אבא שלי עתיק ואולי כדי להתייחס לבני דורי כמדד, אנשים שחיים באותה מציאות כמוני. יש את הנשואות הוותיקות שחושבות שחתונה זה רק ערב אחד בחיים שצריך לשרוד אותו ולגמור איתו, והן אוהבות לתרום מידע בסיטונאות על ארגון האירוע, כולל אולם, צלם, שמלה, הנעלה, מנה, הזמנה ושאר ענייני חתונה (שכמובן מתחרזים גם הם). יש את הרווקות שמסתכלות בקנאה על הטבעת שכבר ניתנה והשמלה שהן חומדות לעצמן ונורא רוצות לעזור לי אבל בסתר ליבן מייחלות שלא אפיל עליהן את ארגון מסיבת הרווקות (אני לא מאשימה אותן. אגב, אני בכלל רוצה מסיבת רווקות? עם מצגת פאוורפוינט של רגעים נבחרים בחיי כולל הפוני המזעזע מגיל 12, וכל זה בליווי קיש וסלט חסה? או חשפן מלוקק ושמנוני שידחוף את האגן שלו לפרצופי לקצב להיטי מועדונים או מה שהם לא שמים ברקע? עוד שאלה מעניינת) ובעיקר הן רוצות שאפסיק לחפור על כך שאני לא רוצה להתחתן. וכמובן שיש את בני המשפחה שלו ושלי, שמככבים בסיוטים שלי מידי לילה כפרצופים גדולים ומאיימים שזועקים אליי שאלות כמו "למה את לא רוצה להתחתן באולם שבו אחותך התחתנה? למה את לא רוצה להתחתן ביום חמישי כשנוח לכולם? למה את לא נותנת לנו להזמין 1,500 אורחים ומעליבה ככה את דודה רימה, דודה סימה ודודה דימה (שזה בעצם דוד כשחושבים על זה…)? למה את כלה רעה? למה למה למה???". היקום כולו מתאחד כדי להעביר לי מסר – הסכמת להצעה? תתמודדי, ועדיף שתרצי את כולנו בדרך.

אני מצידי מסתובבת בעולם בעירוב רגשות שכולל "אני ממש לא רוצה לעשות את זה", "אני לא מאמינה שאני עושה את זה", ו-"סתמי ותעשי את זה כבר". בעמדת סוגיית שינוי השם היתה לי עמדה מוצקה – מאז ומתמיד ידעתי שאם וכאשר אתחתן לא אשנה את שמי, זה פשוט לא נראה לי משהו הגיוני לעשות. העלתי את הנושא לדיון מעמיק עם חתיכוש בנוגע לאפשרויות של שינוי שם משפחתי לשלו, צירוף שם משפחתו לשלי והאופציה הלא סבירה של צירוף שם משפחתי לשמו. הטיעון בעד שינוי שמי היה "שם המשפחה המקורי כולל את המילה שטות בתוכו אז למה לא להיפטר ממנו" והטיעונים נגד שינוי שמי היו "שרדתי איתו כבר 32 שנה, קשה יש רק בלחם וכל מי שיש לו בעיה שימות". המסקנה הייתה שאני אשאר עם שם משפחתי והוא לא מוכן לצרף לשמו שם משפחה שכולל בתוכו את המילה שטות. אני מסרבת לקרוא לו ארוסי או בעלי לעתיד בנוכחותו (או שלא בנוכחותו) אבל לא שוכחת לענוד את הטבעת עם היהלום גם אם זאת רק קפיצה לקנות חלב ליד לבית. היא מלווה אותי לכל יציאה מחוץ לבית, אבל היא גם הדבר הראשון שאני מסירה כשאני נכנסת הביתה. לא מזמן היינו יחד בסופר, וכשהוא ארז את המצרכים ואני שילמתי לקופאית הוא קרא לי והגברת מאחורי בתור לא הבינה למי הוא מדבר. "אני זאת שאיתה הוא מתחתן אז כנראה שהוא קורא לי" עניתי לשאלה שלא נשאלתי, בלי להבין למה אני עושה את זה. אני מסרבת לתת לזה שיש לי זוגיות לאפיין אותי אבל מבינה שזה משהו מגדיר אותי בעיניי החברה ולכן נושאת את הטבעת כהצהרה על מעמדי בחברה והמציאות שבה אני חיה (לא רווקה בת 30!).

אז על אף סרבנותי ועקרונותיי הפמיניסטיים תהיה חתונה ואני אפילו מארגנת אותה, יש לי דעות לגבי שמלות ואולמות וכל זה. אני מתעקשת לא להראות סימני שמחה על החתונה הקרבה, לא יודעת איך להגיב לברכות ועדיין קצת מתנהגת כמו ילדה קטנה ששלחו אותה לעשות עבודה של גדולים. כשהייתי בחתונה בשבוע שעבר הכלה, שאיני יודעת מה נטיותיה הפמיניסטיות (היא כן תשנה את שם משפחתה לאחר החתונה אבל סירבה לקבל טבעת אירוסין) אמרה לי "זה עצוב אבל נכון, זה לא ששאפתי להתחתן אבל היחס אליי ישתנה בעקבות הטבעת". גם אני לא שאפתי להתחתן, אבל מרגע שהסכמתי קשה לי שלא ליהנות מההטבות שהמעמד הזה נותן לי, למרות המבוכה וההתנגדות העקרונית לרעיון. אני עדיין מחכה שמשטרת הפמיניזם תעצור אותי על פשעים כנגדה, אבל בעיקר אני רוצה כבר להגיע למצב שבו אוכל לחיות עם החתונה והפמיניזם שלי בשלום.

 

חתונה-החת ועונשו

יש לי חברה שאמרה לי פעם שיש 2 סיבות עיקריות להתחתן – לקנות דירה ולעשות ילדים. בהיותי בן אדם מאוד רציונלי ושקול, האבחנה הזאת נראתה לי מאוד הגיונית, ואם כבר להתחתן אז משיקולים הגיוניים. אף פעם לא הייתי מהבחורות האלה שחולמות על חתונתן מגיל צעיר, איזה שמלה ילבשו ב"יום הכי חשוב בחייהן"  ואיך יראו הכי יפות באותו יום, ממש "להיות נסיכה". אני גם לא מאמינה שחתונה היא איזשהו סמל לאהבה ואיחוד נשמות (ותודה רבה לתעשיית הקולנוע האמריקאית על הדימוי הטיפשי הזה), או ערובה להצלחת/המשך הזוגיות, זה טקס כלכלי שנועד "לסגור את העסקה" – אבא שלך מוכר, בן הזוג שלך קונה, וכל זה בכפולות של ח"י שקלים. כזוג חילוני ותפרן שגר יחד ולא מתכנן ילדים ממש ברגע זה, עד כה לא ראיתי שום סיבה להתחתן. בתור מתנגדת למוסד הנישואין ולמוסד הרבנות אני גם לא רואה סיבה להתחתן (דתית לפחות) בהמשך. אבל מה קורה כשפתאום קם אדם בבוקר, מרגיש שהוא בשל לחתונה ומודיע לחברתו שגם היא חלק מהעניין? איך בחורה הגיונית ושקולה שכמוני אמורה להתמודד עם הנושא?

אז קודם כל תודה על ההצעה, תודה שחשבת עליי ואתה רוצה לבלות איתי את שארית חייך ולעשות איתי צאצאים וכל זה. בחזרה 🙂

אבל מפה ועד להתחתן הדרך ארוכה. סיבה אחת שאני מתנגדת לחתונה היא כפי שכבר כתבתי שהטקס היהודי הדתי האורתודוקסי לא מייצג אותי. במהלך טקס הנישואין הגבר צריך לחתום על כתובה היא מעיין שטר בעלות על האישה (ככתוב בוויקיפדיה), ולאחר מכן הוא מקדש אותה תחת החופה בשווה-כסף (בדרך כלל זאת טבעת, למרות שזאת גם יכולה להיות פיאט פונטו. אני עדיין עובדת על זה ומקווה שאקבל אחת כחולה או אדומה). הטקס בהחלט מעורר בי הרבה מחשבות – למה אני צריכה להיות מקודשת לו אבל אני לא יכולה לקדש אותו בעצמי? למה הוא צריך לחתום על כתובה שבעצם "קונה" אותי? למה ההתייחסות אליי לאורך כל הטקס הוא כ"חפץ", יצור שצריך לדאוג לו ולעגן זאת חוזית, ולמה, אם בן זוגי יחליט לעזוב אותי ככה סתם ללא סיבה כל החוזה הזה שווה לתחת כי אין שם שום סעיף שמשחרר אותי מהמחויבות שלי כלפיו ואני אשאר עגונה ועגומה לנצח נצחים? המסורת היהודית יכולה להיות יפה ובעלת משמעות גם בעיניי, ולכן חבל לי שיש דרך אחת להתחתן במדינה הזאת, והיא בעזרת טקס לא מתקדם שלא משקף את המציאות העכשיווית או כולל אותי כשותפה שוות ערך ב"חוזה" הזה שנחתם בינינו.

סיבה נוספת היא הסיבה הכלכלית. ניוזפלאש-חתונות הן עסק יקר! ממש! וזה כאילו (פחח "כאילו") שלנותני שירות יש מחירון אחר לחתונות, קחו מחיר סביר לכל שירות ותכפילו ב-8 וזה המחיר ההתחלתי. רוצה שמלה לבנה? 500 שקל. רוצה שמלה לבנה לחתונה? בואי נתחיל מ-5000 ונראה לאן נגיע. מנה פלאפל ברחוב? 15 שח. קציצות עדשים מונבטים ברוטב שומשום אתיופי טחון עם כרוב בר כבוש? אין מנת חתונה שיורדת מ-180 שח בימינו, וזה המחיר הבסיסי, באזורי חתונה אטרקטיביים כמו קרית עקרון או מעלות תרשיחא. רוצה לשמוע את השיר החדש של בריטני ספירס? חכי אני מעלה ביוטיוב בחינם. דיג'יי בני מיקס שינחה את האירוע עם להיטים כמו עומר אדם ו"ועכשיו קבלו את החתן ואת הכלה-לה-לה-לה…" (אפקטים של סאונד וקלישאות חתונה כלולים במחיר)? נתחיל מ-5000 שח וגם זה לא לבני מיקס עצמו אלא לעוזר הפוזל והפיסח שלו. בשביל בני עצמו משלמים אקסטרה. ההערכות הן שהסכומים לחתונה ממוצעת נעים בין 80,000 ל-100,000 שח, וזה בלי תוספת זמר מזרחי שישיר שיר אחד ונדביק עליו דולרים. בתור מובטלת מקצועית עם בן זוג סטודנט הסכומים האלה נראים לי אסטרונומיים, לא נתפסים ובהחלט הייתי שמחה להוציא את אותו סכום על משהו כיפי כמו טיול לחו"ל ולא על ערב אחד שכבר עכשיו אני רוצה למות ממנו.

סיבה שלישית היא הגורם האנושי. פה נכללים כל האנשים שיהיו מעורבים או ירצו להיות מעורבים בחתונה. חתונה נחשבת אחד מהאירועים הגדולים בחייו של בן אדם, יחד איבוד בתולים וגמילה מחיתולים, מה שגורם לכך שלכל אחד יש דעה, גם למי שלא הכרתי עד לפני 5 דקות (וכנראה שאני גם לא רוצה להכיר אפילו את ה-5 דקות האלה). בדרך לחתונה עוצרים ב-"בקרוב אצלכם", "אז מתי אתם מתחתנים?" ו-"לא אמרנו שנדבר על משהו אחרי שחבר שלך מסיים את הלימודים?". הבעיה היא שכמו עם החיתולים והבתולים כל מה שבא לי להגיד לאנשים האלה זה רק "צאו לי מהתחתונים", רק הרבה פחות נחמד. כולם יודעים מה טוב בשבילי, שאני צריכה לרצות להתחתן וכמה שיותר מהר, שאני והביציות שלי לא נהיות צעירות יותר, ובאופן כללי איך ומתי ואיפה תהיה החתונה המיועדת (שבשלב זה עדיין לא קיימת!). רק המחשבה של התמודדות עם היחידות ההוריות ובריכות הגנים הנלוות משני צידי המתרס גורמות לבן זוג ולי לרצות לעשות מעשה רומיאו ויוליה, ויפה שעה אחת קודם.

אז אחרי כל ההתנגדויות והחורים בכיס וקרובי המשפחה שעדיף שיתרחקו, למה כן? כי בזוגיות, כמו בסושייה כשרה, צריך להתפשר. אי אפשר לקבל את כל מה שאת רוצה איך שאת רוצה ושזה גם יהיה (ט/נ)עים. הרצון לא להיות לבד גובר על הרצון להגיד "על הזין שלי" על הכל, ואני גם לא מתה על חתולים כך שקריירה כאשת חתולים זקנה ומטורפת כבר נתקלה במכשלה הראשונה (והעיקרית) שלה. אני רוצה להמשיך לחיות עם בן זוגי וחלק מהחבילה זה להתחשב בו ולאפשר לו דברים שחשובים לו. אנחנו נצלח את הערב הזה, ואת הטקס (המטופש והמיותר) הזה, ונמצא שוב את הרצון לחיות שהלך לאיבוד, נמצא אותו יחד. לחיות עם מישהו זאת עבודה קשה, וזוגיות זה ללמוד להתפשר, אבל כשאני מסתכלת לו עמוק בעיניים הירוקות והיפות שלו זה נראה הרבה יותר קל.

קוראים לזה שגעת, קוראים לזה טרפת, או בקיצור- איך בחרתי שמלת קצפת

עובדה ידועה היא שנדבך חשוב בחייה של כל אישה הוא בגדים, הם הדרך שבה היא מציגה את עצמה לעולם. הדבר נכון שבעתיים (או שבעת-אלפיים, תלוי במעצב) לגבי שמלת הכלה שלה. מספר המילים, הסכומים והדמעות שנשפכים בנוגע לפריט הלבוש הזה לא יבייש את מספר המילים, סכומים ודמעות שנשפכו על איזו מלחמה טובה במדינת עולם שלישי כלשהי (כן, אני משווה שמלת חתונה למלחמת מפרץ, תבחרו אתם אם הראשונה או השניה). יש משהו בתפלצת התחרה/שיפון/אורגנזה/בד דליק אחר שגורמת לנשים לאבד את שפיות דעתן, עובדה ידועה שמנוצלת היטב על ידי סלוני כלות ומעצבים ברחבי הארץ ובעולם. כידוע לכל מי שמכיר אותי, אני לא אישה סטנדרטית, וכל מה שכתבתי עד כה לא חל עליי נכון ל-32 שנותיי עד כה, ואני בספק שישתנה בקרוב. אין לי ולא היה לי שום מושג איך מחפשים בכלל סלון כלות/מעצב שמלות כלה, יש כל כך הרבה מהם ואני רק אחת מבולבלת שלא רוצה להראות כמו עוגת קצפת סינטטית ביום חתונתה. המקומות שהגעתי אליהם הם על פי המלצות שונות של חברות ומשפחה, כי אם כבר מסכנות שכמותי שעברו את התהליך, למה לא לנצל את זה.

בקיצור, יצאתי לשטח לבדוק את הנושא מקרוב וחזרתי עם תובנות ומסקנות. להלן התוצאות:

א. סלון כלות א' – לסלון כלות זה הגעתי עקב המלצה משפחתית, הבעלים היא חברה טובה של משפחת החתיכוש. ההגעה הייתה יחד עם חתיכוש, שכן העדפתי לבוא עם מי שהוא פרצוף מוכר לי וגם לבעלת המקום. לאחר קפה ושאר נוזלים וסיור במקום, הגענו לתכל'ס. הבעלים רצתה להכניס אותי לאזור המדידה ולראות מה ההעדפות שלי, מה יש לה להציע לי ותכל'ס למדוד שמלות. כשביקשתי להראות לבן זוגי היקר את השמלות השונות שמדדתי הגבות הורמו לגובה לא סביר. לא מספיק שהבאתי איתי גבר בן זכר שהוא לא אוחץ', אלא האיש שרוצה לקנות אותי, למדידת שמלות כלה אני גם רוצה שייכנס איתי לקודש הקודשים ויראה את השמלה לפני החתונה?! איפה האמא/אחות/חברה שתזיל דמעה כשתראה אותי בשמלה???

"האמת שכבר היתה לנו כלה שהביאה את בעלה למדידות, זה היה בסדר גמור", אמרה הבעלים, כשאני לא בטוחה את מי היא היתה אמורה לשכנע יותר, אותי או אותה. נפרדנו לשלום עם הבטחה שנדבר שוב.

ב. מעצב שמלות כלה א' – אל מעצב השמלות הראשון הגעתי דרך המלצה של חברתי פ', שחברתה תפרה שם שמלה ו-פ' הגיעה לכל המדידות דומעת ונרגשת. המקום היה מעוצב בצורה רומנטית ונעימה לעין, ההרגשה היתה טובה והשמלות היו מאוד יפות. מדדתי שמלה אחרי שמלה אך אני מודה שהרגשת ה"אני נסיכה! וייייייייי!" לא נפלה עליי. יומיים אחרי אני עדיין מחכה שתגיע. הדיונים הקטנים של "יותר נצנצים על השמלה, פחות נצנצים על השמלה" ו"תחרה X מול תחרה Y" השאירו אותי בהרגשת אדישות מבולבלת (האם באמת יש הבדל בין תחרה X לתחרה Y?). סיכום העניינים והצעת המחיר הצחיקה אותי במיוחד. "במחיר הזה אנחנו נותנים לך שמלה, הינומה, תכשיט שיער ושרוולון לחופה  וגם כל תיקון שתרצי בנוגע לחגורת תחרה וכתפיות תחרה". וואהו! תודה! במחיר של שכר דירה לחודשיים תתני לי שמלה ועוד כמה חתיכות בד! ותיקונים של חתיכות הבד! אל תגזימי! אני לא עומדת בזה!!!

נפרדנו לשלום עם הבטחה בלב שאת השמלה שאהבתי אוכל לקחת לתופרת זולה בעיר מולדתי שתשכפל לי אותה בשליש מחיר.

ג. מעצב שמלות כלה ב' – אל המעצב הבא הגעתי בהמלצת חברתי א', שאחותה עברה אצלו בדרך לחופה ממש לא מזמן. כבר בטלפון הוא נשמע טיפוס קצת אינטנסיבי אבל הנחתי שככה זה אצל אחד שלוקח את עבודתו ברצינות. "מתי האירוע?" הוא שואל ואני עונה. "את רוצה לספר לי קצת פרטים על החתונה?". מודה שלא ידעתי מה לענות. אני מתחתנת ואתה מעצב שמלות כלה, מה עוד אתה צריך לדעת? "אני לא מאמינה במוסד הנישואים אבל הקייטרינג יהיה אחלה?" ניסיתי להתבדח אבל ראיתי שהוא לא זורם אז מלמלתי משהו ועברנו הלאה. דנו בהעדפותיי האופנתיות ואז הוא הלך להביא לי את מיטב שיריוני האבירים שלו, סליחה, התכוונתי שמלות הכלה המעוצבות. בזמן שהוא כורך אותי במחוך אחר מחוך אני תוהה כמה אוכל לנשום בערב כלולותיי, וכמה סקסי נראה שומן הגב שלי כשהוא קשור בשרוכים. הוא גם היה קצת נוגע מידי בכך שהסביר כל דבר עם נגיעה באזור המדובר. אני יודעת שזה הכל מרופד ושהיית מחבב אותי הרבה יותר אם היו לי שערות על החזה, אבל בוא נשמור את הידיים שלנו לעצמנו, בסדר? כשסיימנו הודיתי לו וגם קצת שמחתי לברוח משם, כי להיות בסלון כלות כשאני ציניקנית חסרת תקנה ואתה מעצב שלוקח את עבודתו קצת יותר מידי ברצינות זאת הרגשה כאילו התפרצתי להיכל הקודש, נעמדתי על הבמה ואמרתי "אז יש פה מישהו מבת ים?". זה לא עובד אצל נאור ציון, זה גם לא עבד אצלי. נפרדנו במחשבה שכדי יהיה לשים לו קצת ואליום במיכל של מי עדן אם אחזור לשם.

מסקנות ותובנות:

למדוד שמלות כלה יכול להיות נחמד ולא כואב, תלוי כמה המחוך יהיה הדוק עליך. כדי לקחת איתך חברה שתהיה באותו ראש שלך, כדי שרמת ההתלהבות (או חוסרה במקרה שלי) יהיה שווה (תמיד כיף שיש מישהו לגלגל עיניים איתו). בתור מישהי שלא מוציאה סכומים כאלה על בגדים בדרך כלל אני יכולה להגיד שהמחיר לא בהכרח שווה את התוצאה, כי באמת שלא ברור לי למה הסכומים האלה יוצאים על שמלות שהרבה פעמים מושכרות למתחתנת (אם השמלה שלך לפחות תוכלי למכור אותה אחר כך ולעשות קצת רווח). אז אני החסכנית והשמנמנה כנראה אמצא את השמלה שאני אוהבת ואלך לסטודיו לובה, שם ימדדו אותי ויעשו לי בדיוק את אותה שמלה מהתמונה שאביא בפחות כסף ואני ארגיש יפה ומכובדת ביום חתונתי, ואולי גם קצת פחות פראיירית.