טיול לסופר

נוסעת לסופר. כבר בבית גאה בעצמי על כך שיצאתי בבוקר מוקדם מהשעה הרגילה לטיול סופר השבועי ואסיים מוקדם מספיק לנוח חצי שעה לפני שאצטרך לקחת את הילד. וכמובן שכמו שטפחתי לעצמי החיים טפחו לי בחזרה על הפרצוף.

הדרך לשם הייתה איטית מהרגיל, כל מכונית ומשאית שיכלתי להיתקע מאחוריה נתקעתי כמובן. הגעתי לחניון הסופר ומשום מה במקום ללכת לחנייה הקבועה שלי במפלס התחתון המוח שלי החליט לכוון אותי לנסות למצוא מקום במפלס העליון, על אף שראיתי את התור שהשתרך ממנו. הטעות התגלתה לי עד מהרה ולקח לי זמן לצאת משם, לרדת לחניון התחתון ולחפש שם חנייה. מה לעזאזל כולם הגיעו לסופר שלי ביום שני מָשְמִֶים בשבוע? אומנם פורים קרוב אך לא מספיק, זה לא חג שמקבלים בו שבתון, ובחייאת, אנשים לא אוהבים אוזני המן מספיק כדי לנהור בהמוניהם לסופר באמצע השבוע (אני דווקא מאוד אוהבת אוזני המן. בקרב בין סופגנייה לאוזן הבצק הפריך מנצח תמיד).
בחירה גרועה נוספת בצאתי מהחניון בדרך לסופר הייתה הבחירה בעגלת הקניות. הסופר מציע שני גדלים לעגלות – גדול וענק. אני תמיד לוקחת את הגדולה ומוצאת שלקראת סוף הסיבוב נקלעת למצב שבו העגלה נראת כמו משחק טטריס מצוי – החיתולים מסודרים במאוזן לביצים אך במאונך לארגז השתייה הקלה ואני מסתכלת על הקוטג' בשבע העיניים לראות שהוא לא מאבד את אחיזתו מעל התצורה הזאת. היום רציתי להיות חכמה ולקחתי את העגלה הענקית והטעות התבררה לי מהר מאוד. היא אולי גדולה אבל היא עגלה במלוא מובן המילה – בקושי לוקחת סיבובים וקשה לתמרן בה בין המעברים הצרים (כל הסופר היה זרוע בעמדות מלאות במשלוחי מנות, ממתקים ואביזרים ליצירת משלוחי מתנות מממתקים). כל סיבוב נאלצתי להזיז אנשים ולהתנצל כשניסיתי לעבור לידם ולא עליהם, והיו הרבה יותר מהם מבדרך כלל, מה שגרם לי להתנצל הרבה יותר ממה שאני מוכנה לאנשים שאני לא מכירה.
אבל לפני שהתחלתי את הסיבוב, ממש בכניסה לסופר, קצת אחרי הדלתות שנפתחות אוטומטית קיבלתי את קבלת הפנים האמתית שלי. זקנה (מהשורש מבוגר) הלכה לפניי באיטיות (שמתם לב שזאת התמה של טיול הזה?) ובזמן שהיא הולכת מגיע לאפי ריח חזק שלא ניתן להתעלם ממנו. הגברת הזקנה אכלה מולי באיטיות רבה סנדביץ' עם נקניק וחביתה, בתוך הסופר, תוך כדי שהיא מזדקנת לה. בהליכה. איטית. לא הצלחתי לעקוף אותה או את שאר האנשים שעמדו במסלולי כמו מכשולים שאסור לי לדרוס עד הרגע האחרון האפשרי (החיים הם לא גרסה של grand theft auto).
עברתי את היינות, השוקולדים, המשלוחים ואריזות המתנה והגעתי לתחנה הראשונה – הירקות. הקלמנטינה חייכה אליי איך שהגעתי (או שמא זאת הייתה מנדרינה? אני אף פעם לא מבדילה בין השתיים) וקיוויתי שזה סימן טוב. טעיתי. עכשיו אני יודעת שהיא חייכה אליי בלגלוג. היא ידעה שהעגבניות נראות טוב אך רכות מידי, המלפפונים יתפרקו לי בידיים ויראו חבוטים, והברוקולי יראה כאילו בילה כבר כמה ימים מחוץ למקרר והתחיל להצהיב. אספתי מה שיכולתי מהמבחר הלא מוצלח ועברתי הלאה. במחלקת המשקאות הרמתי ארגז כדי להכניסו לעגלה והוא התפרק עוד בטרם הגעתי איתו לחצי הדרך. הוא לא נפל לי על הרגל אבל הרגשתי שקיבלתי מה שמגיע לי על זה שהרמתי ארגז פפסי מקס. גם הארגז לא יכל לשאת את גודל הפדיחה (זה לא היה בשבילי! קניתי בשביל חבר! אני לא מוכנה שתחשבו עליי דברים כאלה!).

הפיאסקו המשיך כשהגעתי למדף הרטבים לבחור לי בקבוק של רוטב סויה. זה הזמן לציין שהסופר שאליו הלכתי הוא סופר שמיועד ברובו לעדה החרדית (אך לא רק), ועל כן כל מוצר שיש שם לרוב מגיע בגודל שמתאים למשפחה חרדית ממוצעת. אז נכון שרציתי רוטב סויה אבל כשגודל המיכל בו הרוטב הגיע היה כמעט 2 ליטר (1.89 ליטר ליתר דיוק) הבנתי שאני לא מעוניינת להשאיר את הרוטב כמורשת לצאצאיי שיחלקו אותו לדורי דורות אחרי מותי והחלטתי לוותר. אקנה אותו במקום אחר בכמות שלא לאלץ אותי לשתות ממנו לשוכרה כדי לסיים אותו (אפשר להשתכר מרוטב סויה בכלל? אולי אמציא משקה שיכלול רוטב סויה, אם יש רוסי לבן ורוסי שחור אני אמציא את הסיני הצהוב והכושל מבחינת הפוליטיקלי קורקט).
הישורת האחרונה הייתה במחלקת החלב. בהמה מהזן המצוי הפילה חבילת מרגרינה ומקום להחזיר אותה לידי הבחור שסידר את הסחורה על מדפי המקרר היא בעטה אותה לעברו במקום לשים אותה בקופסה כמו שביקש. החלטתי להיות נחמדה ולשים את החבילה במקום הנכון, מה שגרר שיחה עם המסדר עקום השיניים שהתארכה מעבר למה שהייתי מוכנה לו באותה העת (או בכלל, אם לומר את האמת) והגיעה איכשהו לכך שביתו עברה תאונה עם רכבה בשבוע שעבר ואיזה באסה שיש אנשים כאלה בכלל. חייכתי והנהנתי תוך כדי שאני נמלטת לעבר הקפואים. בשארית כוחותיי סיימתי במדף הגבינות והתקדמתי לעבר הקופה. בקופה שיחק לי המזל ומצאתי אחת שבה אני הייתי הבאה בתור והקופאי היה אדיב, שירותי והכי חשוב, מהיר. ארזתי את קניותיי, עברתי את פקק העגלות ביציאה מהסופר ודחפתי במאמצים עילאיים את העגלה העמוסה לעבר החניה.

אני יכולה עכשיו לספר לכם איזה מוסר השכל גדול שלמדתי מהחוויה הזאת, איזו תובנה שהיקום ניסה להראות לי על סבלנות ואורך רוח ואהבת האדם אבל תכלס אין לסיפור הזה מוסר השכל. שני דברים שכן ייקרו מעתה: א. פעם הבאה אני אצא בשעה הרגילה ולא אתגרה בגורל,  ו-ב. לפני החגים אני הולכת לשלוח את חתיכוש לסופר. יש לו יותר סבלנות לשטויות האלה ממני.

בדרך הביתה שוב נתקעתי מאחורי משאית.

שונאת אדם תחיה

יש איזו עייפות שאני מזהה אצלי בזמן האחרון, שמתבטאת באינטראקציות עם בני אדם. או שהם הפסיקו לעניין אותי או שאני הפסקתי לנסות. אני מנסה להבין מאיפה זה נובע אבל רק מגיעה לתוצאה הסופית – אני נפגשת עם כל מיני אנשים, ברמות הכרויות שונות בכל מיני מפגשים חברתיים, עושה את כל "התנועות הנכונות" (מכירה, מדברת, מקשיבה, צוחקת) אבל בסוף רק נהנית עם החברים הבאמת קרובים שלי, אלה שיקבלו אותי בפיג'מה, מצב רוח זועף ורגליים לא מגולחות (למה שיעניינו אותם השערות ברגליים שלי? אני שואלת את עצמי ואין לי מענה). אז חשבתי לנסות לנתח את הנושא בדרך הכי טובה שאני מכירה – רשימת א'-ב' שתגיע למסקנה. לימדו את זה בבית ספר, זה בטח נכון.

א. זאת אני – מעולם לא הייתי חובבת אדם, דבר שרק מחמיר עם אנשים. אם פעם עוד הייתי סבלנית לאנשים מכל הסוגים והמינים (קרי: סתומים) גם אם לא ממש אהבתי את זה, היום אני כבר לא מוכנה לתת להם ליהנות מהספק. אתם סתומים? יש חשד קל שבקלים שאתם סתומים? רק הסתכלתם עליי במבט עם עיניי עגל ריקות? לכו מכאן לפני שתצטערו על זה. אני יודעת שאני כבר מצטערת על זה. אם אין לכם דבר חכם להגיד עדיף לשתוק, או אפילו יותר טוב, להתפוגג מכאן ומהיקום עצמו ככלל. בעבר הכוחות הנפשיים שלי עוד גויסו לתגובות מסוג "וואהו, ממש מעניין, אני פשוט בדיוק צריכה להגיע לקופה/לבעלי/לפתח תקווה ולכן אני נאלצת לעזוב את הדיון המחכים והמדהים הזה, נתראה מתישהו (בתקווה שלעולם לא)". היום הם התדלדלו לכדי מבטים עוינים ונהמות. זה עובד לחתולים, זה יעבוד אצלי. פעם גם היה לי כוח להיות חברתית וחברותית, להכיר אנשים חדשים וליהנות איתם בסיטואציה חברתית, דבר שדועך עם כל שנה שעוברת. היום אני בסדר גמור עם לשבת בצד, להנהן מידי פעם וללחוש לחתיכוש הערות ציניות באוזן. אני מבוגרת מספיק לעשות מה שבא לי, ואני מאמינה שאנשים יחבבו אותי כך או אחרת, ואם לא – אז לא. באמת שזה לא מעניין אותי עד כדי כך. או בכלל.

ב. זה אתם – לא "אתם" אתם, אנשים באופן כללי. כל מי שקורא את הטקסט הזה יודע כמה אני אוהבת, מכבדת ומעריכה אותו, כבר אמרתי לך את זה פעמים רבות, התחבקנו, התנשקנו והחלפנו מתכונים בנושא. אבל האנשים האחרים, אלה שהם לא את/ה, אנשי היום-יום, שצריך לנווט מולם מרגע שעזבנו את הבית או הדלקנו את הנייד, אנשים שלא בחרנו להיות במגע איתם אלא הוא נכפה עלינו מכורח הנסיבות ובאופן כללי אנשים, שקיימים ומסבים את תשומת לבנו לכך שהם קיימים. אולי הם נהיו מעצבנים יותר, או עצבניים יותר, או מעציבים יותר בטיפשותם ככל שהזמן עובר, אולי שלושתם יחדיו, העיקר שמשהו כאן הפך למוגזם ויותר ממה שבא לי להתמודד איתו בעת צאתי מהקונכייה שלי.

ג. זאת הסיטואציה – קורה לי הרבה שיש לי תחושת מיאוס וביאוס עוד לפני שיצאתי מהבית לאירועים שאני כבולה אליהם בגלל סיבה מופרכת כלשהי שאני מרגישה שלא מצדיקה את מאמציי (אמאבא שרוצים לראות שאני חיה, כאלה). בחייאת, אם אתם מחלקים אוכל אני אבוא, אבל אל תכריחו אותי לדבר. אני אשחק בפלאפון, אוכל קינוח ואעלם לכם מהחיים כמו שבאתי, בטויוטה. לא בא לי סמול טוק, לא בא לי לשמוע על העבודה שלכם, על הילדים שלכם, לצחוק מהבדיחות שלכם. כרגע מספיק קשה לי עם העבודה שלי, רק הילדים שלי מעניינים אותי ואין לי ילדים, ואם אני רוצה, אני אצחיק את עצמי. אני לא יכולה לספור את מספר פעמים מצאתי את עצמי בחדר מלא אנשים עם מחשבה אחת בראשי-החוצה, לאיפה שהחמצן נמצא. בעולם מושלם אני הייתי בוחרת לאן להגיע ואם בא לי להצטרף לאירוע משפחתי/חברתי שמתקיים אבל העולם לא מושלם ואני מתמרמרת בדרכי לעוד אירוע שלא בא לי עליו עוד לפני שהוזמנתי.

אז מה היה לנו כאן? הרבה פוצים, סרבנות כללית, ממורמרת נרגנת ואחד אלוהינו. המסקנה לרשימת ה-א'-ב' הזאת – זה אתם, לגמרי אתם (לא ״אתם״, דיברנו על זה). אתם הגורמים לסעיף א' – אתם מעצבנים אותי, אתה מהווים סעיף ב' ואתם מייצרים את סעיף ג'. אתם אלה שגורמים לי לשאת את פניי לשמיים ולזעוק "אלוהים שבשמים! מה עשיתי רע? למה אין לי שקט? זה בגלל שאני מתנחלת נכון? ידעתי!" די, גמרתם אותי. מה בסך הכל ביקשתי? קצת שקט? קצת נחת? למה אתם עדיין נושמים לידי? אחרי 33 שנים על כדור הארץ כנראה התעייפתי. אני רוצה להיות רק ליד אנשים חמודים שעושים לי מסג' ברגליים (חתיכוש), מחליפים לי את המצעים (חתיכוש) ואומרים לי שהלוק הזה של כבשת אלפקה שעברה בשטיפת מכוניות שאני מתעוררת אליו כל בוקר הוא ממש יפה. לפני ציחצוח שיניים. למה לא כולם כמו חתיכוש???

אבל עם כל הבדיחות והחידודים האמת היא שהמסקנה שהגעתי אליה היא שאם בעבר היה חשוב לי להראות נוכחות, להתאמץ, להיות אהודה, עכשיו זה כבר לא. בגרתי, החכמתי, יש לי קצת יותר ביטחון עצמי ולכן אני מבינה שאם אוהבים אותי זה בגלל מי שאני ולא בגלל מה שאני עושה (מצחיקה/מבדרת/אופה דברים ממש טעימים). חבריי ומשפחתי יאהבו אותי גם אם אדבר איתם על ייעוץ פנסיוני ואופי נשירת השיער בחמוסים (למרות שאני בטוחה שאולי שאחרי שנדבר על זה הם יאהבו אותי קצת פחות) ולכן אני אעדיף להיות איתם בחדר אחד במקום להתמודד עם כל העולם, איש מעצבן אחד בכל פעם וגם בקבוצות. יש מי שמתבאס על כך שהוא כבר לא בשנות ה-20 לחייו אבל אני מודה שזה פחות מדבר אליי. יש שלווה שלא הייתה לי אז, בלי המרדף הבלתי פוסק והעבודה המאומצת להיות הכי מצחיקה והכי נהדרת. עכשיו אני יודעת שגם בלי הפירוטכניקה- you love me,  you really really love me.

נקבות מנסות לגנוב לי את הגבר

נקבות מנסות לגנוב לי את הגבר 

היום חתיכוש התחיל לעבוד בבניין שונה מההוא שהוא עבד בו עד כה. הוא הגיע למשרד חדש להחליף עובדת אחרת במהלך ישיבה כדי לשחרר אותה. הסתיימה הישיבה, הוא יוצא מהמשרד ומוצא את העובדת (אתן לה את השם הבדוי "קוגרית כהן") אורבת לו. קוגרית התחילה להתקיף אותו מהרגע שהוא יצא מהחדר (ההערות בסוגריים זה שלי):

"היי, מה שלומך? איזה נחמד שהצטרפת. תגיד, יש לך פייסבוק?"

"לא, אין לי. האמת היא שאני אפילו לא ברשימת הטלפונים עדיין"

"אל תדאג" [תנועת יד] "כבר נשיג את הטלפון שלך (כי אנחנו עדת רכלניות עם קשרים)".

"תדע לך שהמנהלות ממש התרשמו ממך. אתה באמת נראה איכותי (כלומר חתיך). יש לך קעקועים?"

"לא, תסתכלי עליי, אני די מרובע"

"מרובע אבל בטעם טוב (כלומר חתיך שיודע להתלבש). דווקא סם זה שם של מישהו כזה שיהיו לו קעקועים" (עוד שנייה היא מבקשת ממנו להוריד את החולצה בשביל שלב ההוכחות).

"תואר?"

"כן, משפטים (כלומר חתיך שיודע להתלבש ופוטניציאל השתכרות מרשים)"

וזה ממשיך:

"עוד שאלה חצופה: נשוי? ילדים?"

"כן, נשוי ואבא לילד"

"איך קראתם לו?"

"דוד"

"באמת? לא לירוי או שון? דווקא עם שם כמו סם חשבתי שתקראו לו בשם כזה (פגשת אותו לפני חצי דקה את כבר יודעת איך הוא יקרא לילדים שלו?).

ואיפה אשתך עובדת?"

"ברשות השידור"

"מה, היא שדרנית? (היא לא לרמה שלך, בוא אני אכיר לך את חברה שלי שיראל, גרושה איכותית פלוס 2)"

"לא, בדיגיטל"

"טוב, נעים להכיר. בוא ביום ראשון בבוקר, אעשה לך קפה (ואז אמשיך לבדוק את הסחורה)".

כבר הבנתי שחתיכוש עובד עם עדת תרנגולות שמתות להתחתן/לחתן את הבנות/חברות שלהן ורק מחפשות זכר איכותי אבל זה בהחלט לוקח בתור המתקפה הכי חוצפנית "מה-יש-לי-להתבייש-אני-רק-שואלת-זה-לא-בשבילי-אני-נשואה-בכלל" ששמעתי עליה. אני בטוחה שהיא תחזור ללול ותעדכן בממצאים. בדקתי לחתיכוש את הצוואר כדי לראות אם נשארו סימנים טפרים שלה על העורק הראשי.

בקיצור חברות, אני מארגנת משלחת עם לפידים וקילשונים שתצא מירושלים ביום א' ב–8:00 למקום עבודתו של חתיכוש. כל המעוניינת לעזור לי במלחמתי הצודקת/יש לה שיפוד שעליו אמקם את גברת כהן. פרטים בפרטי

משמרת

העין מציקה. יבש לי, מגרד. מה השעה בכלל? אמצע הלילה. טוב, פיפי ולמיטה. לא נרדמת. קצת בפלאפון,עוד פיפי, פתאום רעבה.עדיין מציק בעין. אחרי שעתיים כאלה הבנתי שלישון אני כבר לא אחזור.  קמה, מתחילה להתארגן. מקלחת, צחצוח שניים, בגדים, פריכיות בתיק עם גבינה ויצאתי לדרך. קר בחוץ מאוד אבל מה שחשוב מכך זה שהיום יצאתי יחסית מוקדם, אאחר רק בכמה דקות. מגיעה למשמרת באיחור של 7 דקות בלבד ואני לא הראשונה. חשבתי שנהיה שלושה, מסתבר שהופס, שובב אחד נפל. אז אני לבד עם גורר הרגליים. מה שאומר שאני לבד. הוא נחמד והכל אבל בעבודה הוא לא חזק. אני נחמדה ונעימה אליו כי בסך הכל הוא אדם טוב, אבל גם מתוסכלת שהגעתי באיחור וכבר הספקתי להעלות 8 כתבות ו-2 ידיעות בזמן שגורר הרגליים הקליד לאט-לאט 3 ידיעות וכתבה אחת. כשהוא עבר על הרשימה של מה נשאר לעשות הסתבר שעשיתי את הרוב. מקשיבה לשני ראיונות לא מעניינים במיוחד ומנסה להוציא מהם ציטוטים בזמן שהוא בהפסקה. המשמרת ממשיכה בעצלתיים. נדמה שאפילו הידיעות משעממות יותר מהרגיל. גורר חוזר מההפסקה ואני שמחה לגלות שהלמלמית שבדרך ככל עובדת ביום רביעי לא תעבוד מחר. היא אפילו יותר גרועה ממנו. היא נחמדה אבל בו בזמן איטית, לא מעוניינת, לא אכפת לה, חסרת מוטיבציה כאילו זאת העבודה הצדדית שהיא חייבת לעשות כל שבוע. בעצם, למה כאילו? זה בדיוק מה שזה בשבילה, משמרת שהיא שעות נוספות, והיחס הוא בהתאם – ישלמו לה לא משנה מה היא תעשה פה, אז היא תגיע מאוחר ותצא מוקדם ובין לבין תשחק סוליטייר בנייד. זאת גישה שמאפיינת חלק מהעובדים כאן וזה גורם לי לי לעירוב רגשות שכולל תסכול, עצבים, חוסר אונים ובעיקר הרגשת "איך-איך-איך מקום כזה עדיין קיים?". כששניהם במשמרת יחד איתי אני משתגעת – מצד אחד אני עושה הכל מהר ומנסה להספיק כמה שיותר כדי שלא אקבל את עיניי העגל האלה של "אני אמור לעשות את זה? אני? אה… טוב… בסדר… אולי עדיף שאת תעשי את זה"; מצד שני, חוסר המוטיבציה סוחף גם אותי. למה לפרפר אם אני יכולה לקרוא רכילות בפנאי פלוס או להתעדכן באופנה האחרונה? אני אפילו לא אוהבת לעשות את הדברים האלה, אבל זה מה שנשאר לעשות עם מחשב, זמן ואף אחד שמשגיח עליך. בינתיים הגורר עובד לאט תוך כדי גלישה באתרים שלא קשורים לעבודה ואני משתדלת למצוא מה לעשות. בסוף אני מתייאשת ועוברת לפייסבוק בפלאפון. אני כל כך עייפה, אחרי שלוש שעות שינה אני מוצאת שאני נרדמת מול המסך.

אחרי התעפצות קלה אני חוזרת לעצמי וממשיכה במה שזה לא היה שעשיתי לפני כן. הרבה יותר קל וכיף לעבוד עם מי שמלא מרץ, אלה שיש להם מוטיבציה ורוצים לעשות עבודה טובה. אנחנו עובדים, אנחנו צוחקים והזמן רץ. קל להיסחף בעשייה כמו שקל להיסחף בשקיעה והקטנת הראש. וזאת הבעיה כאן. אני מרגישה כמו בספר של דיקנס – זאת העבודה הטובה ביותר שהייתה לי, זאת העבודה הגרועה ביותר שהייתה לי. לאט לאט הדקות מזדחלות עד תום המשמרת. אני מתייאשת 7 דקות לפני הסוף ואומרת לו שאני יוצאת יותר מוקדם. אני יודעת שהגורר רצה לצאת ב-12:00 אבל אני הקדמתי אותו ועכשיו הוא יצטרך לחכות למשמרת הבאה שתגיע, שמורכבת רובה ככולה ממאחרים. וכמו שצפיתי 5 דקות אחרי שיצאתי ההיא מיום רביעי שמגיעה עכשיו למשמרת מודיעה בוואטסאפ שהיא מאחרת. תודה לאל שעפתי משם. שלום לאנשים, שלום למאבטחים, שלום שלום אל תבואו לי בחלום. איזו חולירע עם ג'יפ שכור חוסם לי את הכניסה לאוטו ואני צריכה להשתחל מהצד שליד הנהג תוך כדי איחולים לבריאותו. פרחה שנכנסה לחניון כמעט חוסמת לי את היציאה וברור לי ולמאבטח בכניסה שלא מעניין אותה שהיא חונה כמו האות השביעית באלף-בית. הוא בא להעיר לה בזמן שאני מתה להתחפף. מלא תנועה, עומסים בכבישים, עיר פקוקה ומלאת זבל בגלל השביתה. ליד העבודה זה לא כל כך נורא אבל אני יודעת שבמרכז העיר הרבה יותר גרוע. הכביש מלא נהגים גרועים. נהג אחד באוטו מתפרק, חסר סבלנות, צופר לי בלי סיבה וחותך אותי ועוד מישהו כי הוא יכול. נוסעת לאט, נוסעת בזהירות. ביציאה מהעיר התנועה נחלשת, רק עוד משימה אחת ואני בדרך הביתה. עוצרת לתדלק ומחזיקה את עצמי מלקפוץ למאפיה ליד לקנות עוגת שמרים. מתניעה את האוטו ומאיטה ליד איזה אידיוט שנוסע מהר מידי בקטע של הכביש שמלא תמיד מכוניות ואנשים. עוד כמה דקות ואני עוצרת, האמברקס עולה, ההילוך מועבר לחנייה. יוצאת מהאוטו, פותחת את הדלת עם מפתח. עוד משמרת נגמרה.

השראה

אני זקוקה להשראה. מסתבר שאחרי שנה וחצי של בית-עבודה-ילד-בנזוג לא נשארו לי יותר מידי דברים שגורמים לי לרצות להזיז את התחת, לחלום, לכתוב, לשאוף. ידעתי שאני צריכה איזה משהו, איזה סמן חיצוני, איזה תאריך יעד שממנו אני מתחילה להזיז דברים, גם מנטלית וגם פיזית. הפור נפל על ה-1.1.201. כי זה תאריך יפה, כי זה נדוש, כי זה מזכיר לי שיש לי עוד כך וכך זמן לדברים מסוימים שהתחלתי לתכנן עוד לפני כן. חלק מהעניין זה שאני רוצה לפגוש אנשים ולעשות דברים שיקדמו אותי למטרות שלי (שחלקן עוד לא הגדרתי לעצמי), למצוא עבודה חדשה ומעניינת, לקרוא ולכתוב יותר, לצאת מהמקום שבו אני נמצאת. אז היום הצעתי דייט לקפה למישהי שמלא זמן רציתי לפגוש ואמרתי לעצמי "אה! היא בחופשת לידה! יש לי מלא זמן!" וחיכיתי כל כך הרבה זמן עד שמחר נגמרת חופשת הלידה שלה (מגיע לי. דחיינית). אז לא לחכות עד הרגע האחרון להוציא דברים כאלה לפועל זה בהחלט מוסר השכל חשוב שאשתדל לא לשכוח מעכשיו (או לדחות. כי אני דחיינית. ואולי כדי להפסיק עם זה. או להפחית.הרבה פחות דחייניות. אני יכולה להיגמל אני נשבעת) שבוע הבא אני פוגשת ערימת חברים מחתרתית, אנשים חכמים ומוכשרים שלא ראיתי מזמן ואני ממש מתגעגעת אליהם, מקווה שכולם יבואו (ומי שקורא את זה ויודע שעליו אני מדברת – אני יודעת איפה אתם גרים, חסר לכם שאתם לא באים). וכאן זה הזמן להציף את המחשבה שיש לי בראש מזה זמן. אני רוצה לנסות דברים חדשים, לפגוש אנשים מוכשרים, לקבל הצעות מעניינות ולראות לאן אני יכולה להגיע. אם יש לכם איזה אירוע מעניין שנראה לכם שיעניין אותי, סרט/ספר שאני ממש חייבת לקרוא/לראות כדי שחיי יהיו שלמים ומעניינים אותי, הצעות עבודה מעניינות, או סתם פגישת קפה עם פחמימות שוות אני כאן. דברו אליי, תייגו אותי, תציעו לי. השנה הזאת הולכת להיות מעניינת. תודה לכם מראש

אין לנו מה לחשוש אלא מהפיפי עצמו

יש לי יותר מידי פיפי בחיים שלי. הרבה יותר מידי. והקטע הוא שרובו אפילו לא שלי.

היום שלי מתחיל בדרך כלל מתחיל בפיפי של הפשוש, החיתול המלא שהוא מכין לי הבוקר, ואם התמזל מזלי והחיתול לא החזיק אז גם פיפי על הבגדים, על מיטה ועל המצעים. והעניין הזה עם פיפי וחיתולים ממשיך כל היום עד שהוא הולך לישון (לפעמים הוא גם מתעורר משינה ואז יש גם פיפי לילה). הקטע שהפיפי שלו הוא הפיפי הכי נחמד. כן כן, גם כשהוא היה קטן הוא היה עושה פיפי עליי וגם על עצמו (שפריץ ישר לעין), זה עדיין היה פיפי נחמד שלא מסריח יותר מידי. הוא לא אוכל את כל הזבל שמבוגרים אוכלים ולא שותה משקאות רעילים וחומציים אז יש לו פיפי כזה חמוד ובעל ריח מתוק (בחיי! אני נשבעת!). ואם לא שמעתם את פשוש אומר "פייפיי" בקול המתוק שלו לא שמעתם קסם מימיכם.
ויש את הפיפי התוקפני. אני לא יודעת מי האנשים האלה שחושבים שזה לגיטימי להשתין ברחוב על איזה עץ או קיר אבל זה איכס והם איכס. אני מניחה שהם גברים ואני חושבת לעצמי שאם אני, כמו כל אישה ממוצעת,  עושה פיפי 10 פעמים ביום ואף אחת מהם לא ברחוב אולי גם מישהו מהם יכול להחזיק את זרנוק השתן שלו בתוך המכנסיים ולא להסריח לי את הספסל ליד האוטובוס הביתה או את החנייה ליד העבודה (ומכיוון שאני עובדת בשכונה חרדית – יהודים טובים! אין איזה הלכה נגד השתנה בפומבי? ושמרת את מימך לעצמך עד שמצאת בית לשימושך?) והפיפי הזה יושב בשמש כל היום והריח שלו מתעצם ומתעצם עד שיש לו חיים משל עצמו והוא הופך למין מתקפה חומצית על כל החושים ובאמת שאני לא חושבת שמגיע לי כבת אדם חפה מפשע, צנועה, עובדת קשה, יפה, שנונה, מצחיקה ונהדרת (קצת סטיתי מהנושא) לספוג את המטרד הזה.

ויש כמובן את הפיפי האישי שלי. יש לי יחסים סבוכים עם פיפי. הוא לא הפריע לי עד שלפני כ-6 שנים התגלה לי איזה מצב רפואי כלשהו שאילץ אותי לקחת כדורים משתנים, דבר שאני עושה עד היום וגורם לי לאפילו עוד יותר פיפי. אז מפיפי שהוא נו, סתם פיפי, עברתי לפיפי של "אני הולכת להשתין עכשיו במכנסיים את נהר הפיפי, אם כל הפיפיים שיכניס אותי לספר שיאי גינס" פיפי מידי יום, פעמיים ביום לפחות. וכמובן יש את כל הבדיקות האלה שנובעות ממצבי הרפואי, כאלה שמצריכות אותי לאסוף שתן במשך 24 שעות ועוד תענוגות מסוג זה, כך שזה לא רק לעשות פיפי אלא גם להתעסק איתו. הדבר הכי נחמד שקרה לי במחלקת יולדות (אחרי לידת פשוש כמובן) היא הקתטר שהכניסו לי אחרי הלידה, דבר שגרם לי לעשות פיפי בשקית שמחוברת אליי לאיזה יומיים. בחיי שהיומיים האלה בלי הקפיצות האלה לבית הכיסא 10 פעמים ביום היו הדבר הכי נהדר שקרה לי והייתי הולכת גם עכשיו על קתטר ברגע זה אם הייתי יכולה. הלידה גם השאירה אותי עם התסמין הנחמד הזה של בריחת שתן, כך שלא רק שיש לי פיפי בכמויות בלתי סבירות במהלך היום, הוא גם פיפי שאי אפשר להשתלט עליו. ממש pipi gone wild.  

מכיוון שאני לא הולכת להפסיק להשתין בזמן הקרוב ופשוש לא הולך להיגמל מחיתולים הדבר היחידי שבאמת חיכיתי לו זה הגשם שהגיע היום למחוזותינו. גשם נקי שיירד במרץ וישטוף את הרחובות, ימסמס את ריחה הצחנה בתחנה ויפוגג את הסירחון בחניון. אולי הוא גם ימנע מכל מלכי הפיפי ברחוב, נסיכי ההשתנה בלי המתנה, להפסיק לשלוף את היונתן הקטן שלהם על כל שיח תמים מחשש שהיונתן שלהם יצטנן ויחטוף נזלת (אמן יחטפו דלקת ביובל המבולבל שלהם על זה שהם מסריחים לי את החיים. אמן). בעצם כשאני חושבת על זה גשם זה פיפי מהשמיים. יבורך הפיפי מהשמיים כפליים.

שחורים



היא הוציאה לו שחורים, זה היה הטקס הקבוע שלהם. הוא תמיד התנגד, לפעמים הוא ניצח, לפעמים היא ניצחה. ״תפסיקי! זה כואב!״, כל מיני התפתלויות והתחמקויות בכל פעם שנכנסה לקריזה על השחורים. הוא אהב אותה אז ויתר לה מידי פעם אפילו ששנא את זה בכל נשמתו.
הפעם הזאת התחילה ככל הפעמים, הוא ישב מובס על קצה המיטה והיא ישבה מאחוריו. ״רק שתיים, מבטיחה״ היא אומרת, כמו תמיד לא ברור אם תעמוד במילתה. היא מושיבה אותו מול האור, בוחרת את הנקודה, מתענגת על הרגע ומתחילה ללחוץ. אבל הפעם קורה משהו שונה מכל הפעמים. הפעם ברגע שלחצה קלות התחיל לצאת מהנקבובית מכשיר מכני עם כפתורים שונים בגודל של פנס כיס. בהתחלה היא לא מבינה מה קורה ומסתכלת בתדהמה במה שמתרחש לפניה. המכשיר מרחף באוויר לעבר פניה באיטיות כשלפתע זרועות דקות כמו איטריות אורז רעות יוצאות ממנו ומתנפלות על פרצופה, נכנסות דרך העיניים והאף והפה, היא לא מצליחה להוריד אותו ממנה, הן באות להשתלט לה על המוח!
״הכל בסדר ממי?״ הוא שואל בלי לחשוב יותר מידי, בעליצות כמעט על כך שאינה מכאיבה לו. הוא לא מבחין במה שקרה מאחורי גבו. המאבק חסר תועלת, הזרועות נכנסות לכל חור ומתמקמות, מוחה מתחיל להתרוקן ממחשבות. הטרנספורמציה הושלמה.
״סיימתי״ אמרה. ״זהו? את לא רוצה להוציא לי שחורים יותר?״ תהה. זה היה ממש מוזר. ״לא, זה פשוט הפסיק לעניין אותי״ אמרה במט חלול עם ניצנוץ מוזר בתוך עינייה. היא לא הוציאה לו שחורים שוב.