למודיעין באהבה

התאהבתי. בכלל לא התכוונתי שזה יקרה. היא בכלל לא הטיפוס שלי. אני מכירה אותה שנים ותמיד אמרתי "היא? איכס, לא הייתי נוגעת בה עם מקל". ובכל זאת התאהבתי. אני עורגת אליה. כשאני איתה אני מתחילה לנשום, אני מדמיינת איזה חיים יפים יהיו לנו ביחד, אני מייחלת לרגע שנעבור לגור ביחד. חתיכוש מודע לכל העניין. הוא מעודד אותו במידה מסוימת. הוא חושב שהיא נחמדה וכל זה אבל הוא לא ממש מבין את האובססיה. "מה שתרצי אהובתי, העיקר שתיהי מאושרת" הוא אומר וממשיך לגהץ. החלטתי שהגיע הזמן שהעולם יידע: התאהבתי במודיעין.

אני לא יודעת בדיוק מתי זה קרה, מתישהו בין עזיבת העיר הגדולה רמת גן וההשתכנות בחור הנוכחי מצאתי עצמי נמשכת לרעיון של עיר בורגנית שמתאימה למשפחות צעירות, עם מערכת חינוך טובה ומתווה עירוני שטוח (ירושלים הרים סביב לה, וזה עולה לי בזיעה, בעצבים ובבריאות, נפשית בעיקר). המפגשים האמיתיים הראשונים שהיו לי עם העיר היו במהלך ההיריון של פשושון כשנסעתי לבקר את הרופא שלי שיש לו מרפאה בעיר והרבה יותר קל להשיג שם תורים מאשר בירושלים. העניין הוא שהביקורים היו קצרים ולא בדיוק נשארתי באזור אחרי שהג'ל של האולטראסאונד התייבש. אבל אחת לכמה זמן הייתי נוסעת לחברה והדרך לביתה עוברת במודיעין, וכל פעם הייתי מציצה קצת ורואה את העצים המלבלבים, את מתקני המשחקים לילדים, את תושבי העיר שעושים הליכות וריצות במסלולים המסודרים המיועדים לכך ולאט לאט החלום נרקם.
בהתחלה, כשרק עברנו למקום מושבנו הנוכחי, עוד נפעמתי מהמקום, מהשקט, מהפרחים והצמחייה המתוחזקת. הייתי צריכה את זה אחרי שנתיים רועשות במיוחד בדירה לא מבודדת לרעש ברמת גן, שאחת מהן גם כללה עבודה בסניף עמוס ביותר של סטימצקי, כך שלא היה לי שקט לא בבית ולא בעבודה. אבל אחרי שפשוש נולד הבנתי את גודל הטעות. אני בחורה עירונית בהווייתי, מה אני עושה כאן בפריפריה? לא היה לי אוטו ולא הייתי בטוחה מספיק ביכולותיי כאמא כדי לנסוע עם פשוש באוטובוס לעיר. ניתן לסכם את שלושת חודשי חופשת הלידה שלי כדיכאון עם תיבול מסיבי של שעמום וחוסר שינה. כמעט שנתיים עברו מאז ודעתי לא השתנתה, אפילו להפך. סניף מנטה שבתחנת הדלק המקומית, על אף שעובד 24 שעות ביממה,  לעולם לא יחליף את AM:PM, המקווה שנמצא מרחק יריקה מביתי אינו תחליף לים התיכון וגם אם אעצים את עיניי חזק חזק, אכבה את האור ואקבל מחבט בראש בצד השמאלי אין שום מצב ביקום הזה שקריאת המואזינים (ברבים) תדמה בעיניי לשום דבר שנתקלתי בו בתל אביב או רמת גן. אולי רק הרכב של צ'יק צ'ק ג'וק. אולי.

לפני כמה שבועות חל המפנה האמיתי. במהלך שיטוטיי בפייסבוק גיליתי שלמרכז לצעירים במודיעין מגיעה הרצאה מקצועית שמאוד התעניינתי לשמוע, ועוד בחינם. אצתי רצתי, שריינתי סידור לפשושון וביום האירוע הגעתי במלבושיי החגיגיים (קרי – לא פיג'מה) למרכז. אחרי הסתבכות קלה של 40 דקות הגעתי למקום באיחור קל וביזע בינוני והתיישבתי להקשיב להרצאה. מעבר להנאה והידע שההרצאה נתנה לי התרשמתי לחיוב מהקהל שהגיע, שברובו כלל נשות מקצוע, רובן צעירות ואמהות. הן דיברו בנעימות ונתנו דוגמאות שדיברו אליי, לדברים שמעניינים אותי, ואלה נראו האמהות שהייתי רוצה לפגוש בדרך לגן או לקפה אחרי פילאטיס (אם הייתי עושה פילאטיס, מה שאני לא. אולי מודיעין משפיעה על אנשים לעשות פילאטיס, מי יודע). הערב היה חמים וההרצאה נערכה על מרפסת גדולה תחת כיפת השמיים. נהנתי מהבריזה ומהשקט בעיר. הייתי באמצע שכונת מגורים נעימה, במרכז קהילתי ש(בהמשך גיליתי) עושה מאמץ לתת לתושביו מענה לנושאים שמעניינים אותם, ולצרכים של מגוון רחב של גילאים, מצעירים לקראת  גיוס ועד משפחות צעירות. מאז הספקתי להגיע למרכז הזה שוב והתפעלתי מרמת התחזוק שלו, מהתקציב שבירור יש לו, מהאנשים האיכותיים שמגיעים להשתמש בו והאנשים שמנהלים אותו. הרגשתי כמו בחלום בורגני שלא רציתי להתעורר ממנו.

ומה עם תל אביב? תל אביב זאת אהבה אחרת. פרועה, מסעירה, יקרה שאף פעם לא ישנה. תל אביב זה המקום שבו גרתי כשהייתי צעירה ורציתי לבלוע את החיים בביסים גדולים, והייתי חוזרת אליה גם היום אם הייתה מובטחת לי הכנסה מטורפת, דירה שבני אדם יכולים לחיות בה וכמובן חנייה. תל אביב היא מה שהייתי פעם, מודיעין היא מי שאני עכשיו – יוקרתית, עם טעם טוב וצורך עז בחנייה. את כל השאר אפשר לקנות בישפרו סנטר.

חתיכוש וניישטי, סיפור אהבה – או איך להכיר גברים בגבעת שמואל

בתור אושייה מטעם עצמי אני בוחרת לחלוק סיפורים ואנקדוטות לגבי חיי הכוללים את אהוביי, מהם הראשון וחתיך לשמו – חתיכוש. רבים הפוגשים אותי שואלים "ניישטי, איך הכרת את בנזוגך חתיכוש?" ואני מופתעת כל פעם מחדש שעוד לא סיפרתי את הסיפור בצורה רשמית. אז אחרי שעוד מישהו התעניין בסיפור ההיכרות הזוהר והמדהים שלנו החלטתי לספר אותו כאן ולתת תקווה, שידעו שלפעמים אהבה מוצאים בגבעת שמואל. יש לציין של השמות בסיפור בדויים אלא אם צוין אחרת.

 

פעם, לפני הרבה הרבה שנים, היה הייתה רווקה יפה ורזה בשם יעל (שבאמת הייתה הרבה יותר רזה מהיום, יש תמונות להוכחה) שגרה בתל אביב בדירה עם חברתה בלהה. יעל הכירה את בלהה בתקופת לימודיהן המשותפת ואף גרו יחד שנה אחת במעונות האוניברסיטה. לאחר שבלהה סיימה את הלימודים וליעל נשארה עוד שנת לימודים אחת (אבל ממש קלילה, כמה קורסים) בלהה הציעה ליעל לעבור לגור יחד בדירה בתל אביב, ואף מצאה להן דירה. הדירה, המתפוררת אך המקסימה, שכנה במרכז תל אביב ושם גרו להן השתיים כשנה בערך עד שבלהה הכירה את יעקב ואחרי רומן בזק עברה לגור איתו ב – לא יודעת אם ניחשתם אבל הנה זה בא – דירה מהממת בגבעת שמואל. יעל ובלהה נשארו בקשר כדרכן של חברות וביום עצמאות אחד, אי שם בשנת 2010, בלהה ויעקב ארגנו ברביקיו ("על האש" בלשון העם) והזמינו כמה מחבריהן. בלהה הזמינה 2 חברות שלה, יעל ושרי, ועוד חברה של שרי ויעקב הזמין את חברו הטוב יוסף (לא שם בדוי לשם שינוי) שהיה (ועדיין) שף יוצא מין הכלל שיבוא לתפעל את הגריל ("מנגל" בלשון העם). יוסף הביא איתו את חברו הטוב חתיכוש (שאז עוד לא נקרא כך בלשון העם). יעל, שהייתה אז הרבה יותר ביישנית ופחדנית ממה שהיא היום, חשבה אולי לסרב להזמנה אבל בסוף היה לה טרמפ עם שרי ולא היו לה תוכניות אחרות אז היא כבר באה לגבעת שמואל.

ביום האירוע נסעו יחדיו שרי, חברתה ויעל לרחוב אחד בגבעת שמואל, בו על פי השמועות גרו (ועדיין כנראה גרים) כמה קרובי משפחה של כמה ממשפחות הפשע הידועות בארץ. יעל הגיעה למקום אך התנהגה לרוב כפרח קיר, לא דיברה יותר מידי, בעיקר ניסתה להתחבא על הספה. ברגע שבו נקראו האורחים לעבור למרפסת, שם תופעל הגריל ונערך שולחן האוכל, יעל נעמדה פנים אל פנים מול האורח שיוודע בהמשך בשם 'חתיכוש', הסתכלה עליו ונדהמה מכמה עיניו ירוקות ויפות. מאותו רגע היא המשיכה לא להחליף איתו מילה אבל עקבה אחרי כל מה שאמר ועשה. הוא הביע נימוסי שולחן נאים, סיפר שהוא עורך המשנה של כתב העת המשפטי של האוניברסיטה העברית (מסתבר שגם פגש את כבוד השופט אהרן ברק), הציע לכל הסובבים שתייה חמה/קרה לאחר הארוחה ובאופן כללי היה חתיך. בתום הארוחה, אחרי שהאורחים עזבו את המקום, יעל, שלא היה לה יותר מידי ניסיון בכל הקטע של להתחיל עם גברים, שלחה הודעה לחברתה בלהה. "בלהה, האם הארוחה הזאת הייתה בניסיון לשדך בין מישהי למישהו היום?". בלהה לא הבינה את הרמז וענתה "לא, לא ניסינו לשדך אף אחד". יעל, שראתה שאין כאן קליטה (או בגלל שזה היה בגבעת שמואל) שאלה בצורה קצת יותר ישירה "בלהה, לחתיכוש יש חברה?" ואז נפל האסימון. יום למחרת יעקב התקשר ליעל ושאל אם זה יהיה בסדר שיעביר את מספר הטלפון שלה לחתיכוש, כי הוא ישמח אם יסתדר לו מקום בגן עדן מהשידוך. לחתיכוש נאמר שאחת הבנות במפגש שמה עליו עין (דבר שהפתיע אותו מאוד, משום שיעל עשתה חיקוי מהמם של דג באותו אחה"צ) ושהנה המספר שלה, הוא מוזמן להתקשר. חתיכוש אכן התקשר והשאר היסטוריה.

מאז הרבה מים עברו בנחל אלכסנדר – חתיכוש ויעל יצאו, נפרדו, חזרו,עשו ילד, קנו מכונת קפה ביחד, כל הדברים שזוגות עושים. יעקב ובלהה המשיכו להיות בקשר בעייתי עד שלבסוף נפרדו, וגם דרכיהן של יעל ובלהה כחברות התפצלו בהמשך. המסקנות מהסיפור הזה הן שכדאי להגיד כן להזדמנויות גם אם הן מפחידות אותנו, לא לפחד לקחת יוזמה (יעל מעולם לא התחילה עם אף אחד לפני חתיכוש, גם לא אחרי כך, למען הסר ספק) ושמסתבר שאפשר למצוא דברים טובים בגבעת שמואל.

חתונה

פרויקט קריירה – סיכום ביניים

פעם, לפני חודש ו-5 ימים ליתר דיוק, הייתה לי עבודה. היא הייתה נחמדה ועבדתי בה כמעט שנה מתוך ידיעה שהיא תלוית זמן ועלולה להסתיים בכל רגע (עם התראה מהממשלה ובהינתן שיעבור חוק מתאים כמובן). נהניתי מהעבודה שלי (עורכת תוכן דיגיטל בגוף תקשורת גדול) ויכולתי להמשיך לעבוד בעבודה הזאת (אם לא היו סוגרים את הבסטה) אבל אחרי שנה במקום הבנתי שתשוקתי היא לא במשרה הזאת וכנראה שגם לא בתחום הזה. מכיוון שידעתי מראש שהמשרה זמנית וגם ידעתי בערך מה תאריך הסיום התחלתי לגשש כדי למצוא עבודה אחרת בערך חודשיים לפני הסוף המשוער. אז בהתחלה חיפשתי משרה דומה במקום אחר, ואחר כך משרות אחרות בתחום משיק, הכל לאט לאט ובאיזי, תוך שאני עובדת ומגדלת פשוש. ולא נפלתי מהכיסא. המשרות שחיפשתי ומצאתי עוררו בי רצון פושר עד בלתי קיים לעסוק בהן, או אפילו להתראיין אליהן. אבל עדיין המשכתי כי זה מה שהיה לי וזה מה שחשבתי שנכון לעשות. והנה תאריך הסיום הגיע והפרידה מהמקום ומהאנשים הגיעה עם הרבה דמעות לחלק מהם והרבה הקלה בשבילי. לעבוד כשהחרב מונחת על הצוואר במשך 11 חודשים זה לא דבר קל ואני לא מאחלת אותו לאף אחד (ועל אחרים שהסתובבו עם החרב הזאת 3 שנים אני בכלל לא מדברת). ואז התחיל היום שאחרי – הלכתי לחתום בלשכה, נסעתי עם חתיכוש לחו"ל, נפגשתי עם חברים, דברים נחמדים שעושים כשיוצאים לאבטלה. והמשכתי לחפש משרה דומה מכוח האינרציה, מתוך הבנה שלא בא לי אבל עוד לא מצאתי משהו אחר.

זה הזמן לעשות פסק זמן ולחזור לסיפור מהעבר. לפני 4 שנים בערך הבנתי שאני חייבת לעשות שינוי בחיים ואני לא יכולה להמשיך לעבוד במשרות אדמיניסטרציה שלא מעניינות אותי, ממררות את חיי ושאני פשוט לא טובה בהן. הבנתי שאני צריכה עזרה מקצועית והלכתי לפסיכולוגית תעסוקתית בעקבות ספר שקראתי. הספר נקרא " לכל אדם יש שביל" מאת דר' אורניה יפה-ינאי ואני ממליצה עליו לכל מי שמרגיש שהוא לא במקום הנכון בתחום התעסוקתי, עובד במשרה שהוא ממש מוצלח בה אך לא נהנה ממנה, לא מצליח להחזיק משרה לאורך זמן ובאופן כללי לא ממומש בתחום הזה. הטיפול שעברתי הוא טיפול פסיכולוגי לכל דבר אך המטרות שלו היו מוגדרות לתחום התעסוקתי: אם אדם מין הישוב הולך לפסיכולוג כדי להבין למה רע לו בחיים ואיך אפשר לטפל בבעיה אני הלכתי לטיפול פסיכולוגי כדי להבין למה רע לי בעבודה ואיך אני יכולה לטפל בזה. אחרי טיפול של כמה חודשים הצלחתי להבין, בעזרת שירה הפסיכולוגית המקסימה, שאני הולכת בנתיב שהתוותי לעצמי לפני הרבה שנים אך שלא מתאים לי כלל. הגעתי למסקנה (אי שם בצעירותי, כשהייתי נאיבית ונוחה להשפעה, בעיקר פולנית ובעיקר של ההורים שלי) שאני צריכה למצוא משרה יציבה, רצינית, ולבנות קריירה לתפארת במקום יציב ומכובד, לעבוד שם 35 שנה ולצאת לפנסיה. זה מה שאנשים בתקופתם עשו (או לפחות שאפו לעשות) וזה העתיד הטוב יותר שהם קיוו שיהיה לי (אבי מעולם לא סיים את השכלתו באוניברסיטה ועבד כפועל במפעל הרבה שנים עד שיצא לפנסיה, אמי עבדה במשרת חלומותיה כאחות ומיילדת בבית חולים עם אחות אחראית (הבוסית שלה) שמיררה את חייה ואת חיי כל הנשים שעבדו במחלקה לאורך עשרות שנים עד שיצאה לפנסיה גם היא). אז התחלתי לעבוד כמזכירה במקומות שונים, ובניתי לעצמי את הקריירה שלא באמת רציתי. כשהגעתי לשירה כבר עייפתי. עבדתי כמזכירת מחלקה בחברה קטנה ומבוססת, הרווחתי את השכר הכי גבוה שהרווחתי עד כה והייתי אומללה. שירה גרמה לי להבין שאני עושה ממשיכה לעשות את אותה טעות שלמדתי בבית מהקריירה של הוריי – עבודה שווה סבל. אחרי ההבנה הזאת היה לי הרבה יותר קל להתפטר מהמשרה הנוראית (באמת) שמצאתי אחרי שפוטרתי ממה שהוגדר כ"משרת חלומותיי" כמזכירת המחלקה בחברה ההיא. היא התוותה לי בקווים כללים את סוג המשרה שאני צריכה לחפש ובינתיים התחלתי לעבוד בסטימצקי כסוג של משרת ביניים, עבודה עם ספרים שהיו תשוקתי האמיתית. אז התחלתי לעבוד ולתכנן חתונה ולא היה לי זמן וכסף אז הפסקתי את הטיפול. ההמשך ידוע – עבדתי בסטימצקי כמעט 3 שנים בהן התחתנתי וילדתי ילד. אחרי חופשת הלידה הבנתי שאני צריכה למצוא עבודה אחרת (משרה שהיא גם קריירה) וקצת לפני שפשוש היה בן שנה עברתי לעבוד ברשות השידור.

בחזרה לימינו – אני בעלת רזומה של שנה במשרה שהייתה מאוד נחמדה לי אבל בבירור נמצאת בקטגוריית הלא מה שחיפשתי אלא "ליד". אני שמחה שמצאתי אותה ועבדתי בה (לא הייתי יודעת שזה לא הייעוד שלי עד שלא עבדתי בה), היא נתנה לי המון ובעיקר מצאתי משרה שאני יכולה לעסוק בה אם לא תהיה לי ברירה ותהיה נחמדה עד שיגיע הדבר האמיתי. מה שנשאר לוטה בערפל זה מה זה "הדבר האמיתי". וכאן חזרתי לאתה נקודה שממנה הפסקתי עם שירה. שירה אמרה לי בזמנו שמתאים לי יותר להיות שכירה ושאני צריכה למצוא משרה שתהיה קשורה לתרבות ולעולם התוכן שקרוב אליי. אלה קווי מתאר שנכונים לי אבל לצערי כלליים מידי מכדי שאוכל ללכת לחפש משרה בעזרתם (שהרי גם תפקיד של סדרנית בקולנוע יכול להתאים לדרישות האלה). אז התחלתי שוב תהליך עם עצמי, אבל הפעם חכמה יותר ובוגרת יותר. לאחר מחקר מעמיק בדבר הזה שנקרא "קריירה" (שכלל קריאה של חומרים בתחום, הקשבה לפודקאסטים וראיונות של אנשים שעוסקים במושג הזה) הבנתי שלא בהכרח צריך לעבוד בכל משרה על הפלנטה כדי להבין מה מתאים ושאפשר להיעזר בחברים ומשאבים שקרובים אליי, מי שמכיר אותי, מגיע מהרקע שלי ואולי יודע לכוון אותי קצת יותר טוב לנתיב שלי. אז התחלתי לפנות לאנשים ולשאול שאלות. ומי שידע שמח לעזור ומי שלא ידע הפנה אותי למישהו אחר שידע קצת יותר. יצרתי קשר עם אנשים שלא דיברתי איתם שנים, אני הולכת להרצאות ופגישות קפה עם אנשים שלא ראיתי מזמן, וזה מעניין וכיף ואני קמה בבוקר בשמחה ומתחילה לתכנן מה אעשה ועם מי אדבר היום. לא חושבת שאי פעם נהנתי ככה מאבטלה. הימים שלי מלאים וזה מדהים. יותר מזה, אני אוזרת את האומץ להגשים את החלום וללכת על הדבר האמיתי, מספיק עם ה"ליד". אולי זה יצליח ואולי לא, אבל מה שבטוח אין לי שום דבר להפסיד.

הטיול שלי בפראג או מחשבות של שמנמנוּת

  1. לפני שבוע וקצת חזרנו חתיכוש ואני מ-4 ימים בפראג. אין כמו 4 ימים בבירה אירופאית להרגיש איך זה יכול היה להיות אחרת, אם רק הייתי משיגה דרכון אירופאי ואורזת את התחת המובטל שלי ומעבירה את עצמי למקום שבו מוכרים פטל שחור ואדום ברחובות.
  2. מזג אוויר היה מעולה, קרירות שנעה בין 14-22 מעלות ביום (תלוי ביום), וקרירות נעימה יותר בלילה. זה מזג אוויר מעולה לשמנמנה לחרוש את העיר רגלית כמו שעשינו, 10 ק"מ בממוצע ביום (לא מגזימה, יש לחתיכוש אפליקציה שסופרת צעדים) בלי להרגיש שהיא טובעת בזיעה של עצמה. הייתי מעדיפה לעשות חלק מהדרך בתחבורה הציבורית ה-נ-ה-ד-ר-ת שיש שם אבל חתיכוש, לעולם הקצין, ניווט אותנו בעזרת גרמי השמיים ומגדלי שעון.
    3. גם האוכל והבירה היו מעולים. אכלנו המבורגר כל יום ושתינו בירה כמה פעמים ביום. אני תוהה למה אני לא נכנסת לפאב ככה סתם באמצע היום, שותה בירה וממשיכה בסידוריי. אולי כי הבירה לא זולה כאן כמו בפארג (פחות מיורו לחצי ליטר בירה, ויורו שווה 4 ש"ח בימינו. נקודה למחשבה. פה הגולדסטאר הכי מעפן בתפריט לא יעלה פחות מ-25 ל-330 מ"ל בפאב אם אני לא טועה). אולי כי אני כי אני צריכה לנהוג אחר כך. אולי כי להסתובב שיכורה ב-30 מעלות חום ויותר זה לא הדבר הכי חכם שאני יכולה לעשות. מניסיון.
    4. לשתות בירה מפחית זה מגעיל, לא רק נותן מראה והרגשה של עובד זר. באמת שהשילוב של פחית אלומיניום ובירה קרה זה אחד הדברים הדוחים. כנראה הייתי צריכה לנסות על בשרי כדי לגלות.
    5. אני יכולה לחיות בסופרמרקטים וסופרפארמים אירופאים. פשוט לשכב על הרצפה ולזרוק על עצמי שקיות צ'יפס בכל הטעמים או בקבוקונים קטנים של שמפו ושאר קוסמטיקה זולה (שבחלקה היא אותה קוסמטיקה שיש כאן, רק שפה היא עולה הרבה יותר), כמו שהחברות של סוחרי הסמים שוכבות על המיטה וזורקות על עצמן דולרים. אם יש משהו שמשכר שם זה השפע המסודר ונקי של קרואסונים עם מילוי בכל הטעמים האפשריים, סיידרים מכל מיני פירות ושוב העניין הזה של פירות יער בכל סופרמרקט בינוני ומעלה. אני באמת לא יכולה להדגיש מספיק את עניין פירות היער.
    6. למרות כל הסעיפים עד כה לא אכלתי שם כל כך הרבה, וגם לא קניתי כל כך הרבה ג'אנק בפיצוציות מקומיות. אולי כי לא הצלחנו למצוא אותן כשממש רצינו, אולי כי אין שם כל כך הרבה פיצוציות כיאה לבירה אירופאית קרירה בה כולם רזים ויפים ומתלבשים אלגנטי ביום יום. אולי כי פשוט נהנינו בלי הצורך לבלוס כל שעתיים (בירה כל שעתיים זה משהו אחר).
  3. יצא שגם הלכנו לשופינג, כי צריך לנוח מכל ההליכה הזאת ועדיף בקניון ממוזג. אז דווקא נכנסתי לרשתות שאין בארץ (כי מה שהן מציעות אני כבר מכירה). ואז בום! תחתונים. במידה שלי. זה נשמע טריוויאלי אבל זה לא. אחרי הלידה של פשוש עליתי 4 קילו שאני לא מצליחה לנער ממני, שזה לא הרבה אבל לצערי גם העלה אותי לקטגוריית השמנות בקטלוגים של רוב חברות האופנה. מ-44 שיכולתי להסתדר איתו ברוב החנויות (או לפחות למצוא את החנויות "הרגילות" שאני אוהבת שמחזיקות את המידה הזאת על המדף) עברתי ל-46, מידה שבארץ כבר מחייבת אותי למצוא את עצמי בחנויות שמיועדות לקהל הרחב (סליחה. או לא. אני רחבה אז מותר לי). בארץ עוד לא העזתי באמת לחפש בגדים שמתאימים למידתי החדשה, שרדתי עם מה שנשאר מההיריון ובדים נמתחים למיניהם. עוד לא היה לי האומץ להתמודד עם מידתי הנוכחית. בפראג נכנסתי לחנות מין המניין ומצאתי תחתונים במידה שלי, ככה סתם, תלויים על המדף. רק מי שחוותה את הרגשת ה-"זה לא יעלה עליי, מה אני עושה כאן בכלל, אם אני אמדוד עוד מכנסיים שייתקעו בשוקיים הרחבים שלי או חולצה שלא תוכננה להתמודד עם העובדה שיש לי חזה אני אשבור את המראה בחדר המדידות ואחתוך איתה את הורידים" תבין את גודל ההישג. אז קניתי 10 תחתונים וחזרתי הביתה והעפתי את כל אלה שחותכים לי כל מה שלא צריך לחתוך ולוחצים איפה שלא צריך. מדהים.
    8. יום למחרת חזרתי לקניון וקניתי גם חולצות וטייצים (לקניית מכנסיים לא היה לי הכוח הנפשי). ושוב, הכל על המדפים, עד מידה 50, אין צורך לבקש מאיזו מוכרת שתלך לחפש לי בפינות החשוכות של המחסן אם מישהו טרח לשלוח אליהם גם מידות "גדולות" (שזה מזל גדול כי דבר אחד שהם לא טובים בו בפראג זה שירות. לא חושבת שצעקו עליי וכעסו עליי מוכרות ומלצריות אי פעם כמו שצעקו/כעסו עליי ב-4 ימים האלה. אתם אולי לא אוהבים את ההתקרצצות של המוכרת בחנות קסטרו הקרובה לביתכם אבל תאמינו לי שזה עדיף פי אלף מונים ממוכרת בחנות "גלי" הצ'כי שכועסת עליי כי לא הבנתי שאמרה לי "ערב טוב" בצ'כית. מה שתעשו אל תבקשו עזרה ממוכרים שם. אחד מהם גלגל עיניים מול הפרצוף שלי כשביקשתי שיחפש לי חולצה. מול העיניים שלי. הוא אפילו לא ניסה להסתיר את זה). אני חושבת ששם קצת חזר לי האמון באנושות (וקצת אבד אחרי הצעקות של המלצריות אז תכלס התאזנתי).
    9. דווקא מהמאכלים המקומיים פחות נפלתי. היו כמה מקומות שהיו מעולים וחזרנו אליהם אבל היה הפאב ההוא שחיכנו שם למלצר לנצח (ואז אחרי שהזמנו חיכנו לאוכל לנצח) וחשבנו שבגלל שהמקום מלא ויש כזאת המתנה אז בטח הכל שם שווה ונהדר ואיזה מזל שהגענו לסוד הכמוס הזה שרק המקומיים מכירים. אז לא. היו שם הרבה תיירים ואכלתי שם את הגולש הכי מאכזב עם כופתאות הלחם הכי מוזרות שאכלתי אי פעם. שילוב (לא) מנצח.
    10. כשחזרנו לארץ אספנו בדיוטי פרי את כל השוקולדים המיותרים שקניתי באטרף שניה לפני שעלינו על המטוס. הם בהחלט היו מיותרים אבל עוזרים לי להתמודד עם המציאות של 32 מעלות באביב ושכל גיחה עם פשוש לגינת המשחקים עוזרת לקדם את סטטוס סרטן העור שלי ושלו. אתמול סוף סוף נמרחתי בקרם הגנה לפני שיצאתי מהבית לקחת אותו מהמעון והספקתי להזיע את כולו ב(חוסר) חינניות ובמראה נוטף ולא מכובד לפני שבכלל יצאתי איתו מהמבנה של המעון. אני לא אשרוד עוד קיץ שלם של הדבר הזה. אני כבר נראת כמו לובסטר עם סימני שיזוף של גופיה ומשקפי שמש. נראה לי שמחר אקבע תור לקונסוליה הצ'כית. שלום, אני נוסעת.    

 

פירות

חרקים טרופיים ופוחלצים, או מה זה ייעוד

שבוע שעבר הרכב שלנו החליט שמספיק לו והפסיק להניע. לביתנו הגיע מכונאי רכב שבא לבדוק מה הבעיה והאם אפשר לטפל בה מקומית או לגרור אותו. המכונאי הנחמד, אלי שמו, הגיע וישר התחיל לעבוד ואני, מתוקף היותי מארחת מהזן הפולני, כמובן שהצעתי לו משהו קר לשתות. "יש לך מים קרים?" לא, עניתי, אבל יש סודה קרה. "אסור לי סודה בדיאטה שלי" הצעתי להביא לו מים מהברז ואז הוא נכנע "טוב טוב, תביאי סודה" וצחק. התחלנו לקשקש בזמן שהוא הסיר כמה חתיכות פלסטיק מהדשבורד ואבחן מה הבעיה. אלי סיפר לי שהוא בעל מוסך כבר 30 שנה ושהוא מתחיל לחשוב שאולי הגיע הזמן להחליף עבודה. "אני אוהב לחפש מה הבעיה, לא ישר לפרק את המנוע. יש סדרה של פעולות שאני מבצע לפני שאני חושב בכלל על להתחיל לפרק הכל. הפועלים שלי לא חושבים ככה, הם ישר מפרקים. אני מנסה ללמד אותם לא לעשות את זה". הדבר שהכי תפס אותי מכל מה שאמר זה שהוא קם בבוקר שמח ללכת לעבודה, הוא באמת אוהב את מה שהוא עושה. העבודה שלו היא סוג של שליחות, זה מה שהוא נועד לעשות. הסיבה היחידה שבגללה הוא חושב להפסיק לעבוד הייתה עייפות החומר, לעבוד בחוץ 30 שנה זה שוחק.  אלי עבד מהר ותוך 30 דקות בערך סיים את האבחון והטיפול בבעיה. נפרדנו לשלום ואמרתי לו שהיה לי ממש כיף להכיר אותו. באמת התכוונתי לזה.
הסיפור הזה נשאר איתי במהלך הימים האחרונים ברשת ב', מקום העבודה שלי בשנה האחרונה. רשות השידור הנוכחית עומדת בפני פירוק, תהליך הגסיסה שהתחיל הרבה לפני שהגעתי לשם, סגירה שנדחתה ונדחתה שלוש שנים וחצי. אנשים ידעו כבר הרבה זמן שהנה הולכים לסגור את השאלטר ועדיין כשהרגע באמת הגיע זה לא עשה את זה יותר קל. אנשים בכו במהלך המהדורה האחרונה של מבט, מלפני ומאחורי המצלמה. הרבה קרייני חדשות ברדיו שהגיעו למשמרת האחרונה שלהם סיימו כל מבזק בדמעות. אני מודה שלא תמיד הבנתי את הבכי. רבים מהעובדים לא נקלטו למקום עבודה חדש ובגילם המתקדם לא יודעים אם יימצא להם מקום חדש, או האם יוכלו לחיות מהפנסיה שיקבלו (בניגוד לתפיסה הרווחת רוב האנשים שם לא יוצאים עם פיצויים של מיליונים ורובם עובדים כמוני וכמוכם כדי לקיים משפחה מהכנסתם, לא לבנות בריכה מזהב בוילה בהרצליה פיתוח) והדמעות של אלה היו ברורות לי. אבל אלה שכבר התקבלו למקום עבודה חדש ופרנסתם מובטחת, האם באמת יש צורך בדמעות?
לפני כמה ימים ישבתי לדבר עם אחת הקריינות/מגישות הוותיקות, מאלה שהתקבלו לתאגיד השידור החדש אבל גם סיימו את המהדורה שלה בדמעות. דיברנו על הסגירה וסיפרתי לה על אלי המכונאי. "זה בדיוק מה שאני מרגישה. עזבי את זה שאני עובדת כאן כבר 33 שנים, זה מקום העבודה הכי טוב שהיה לי. אני באמת אוהבת את מה שאני עושה". היא לא השתמשה במילה ייעוד אבל נראה לי שאם הייתי שואלת אותה היא הייתה אומרת שכן, הייעוד שלה הוא לעבוד ברדיו. היא, כמו הרבה אנשים ברשת ב', הגיעו אליה טריים ישר מהצבא וזאת המשרה הראשונה והיחידה שאי פעם החזיקו. אני לא חושבת שאני מכירה אנשים בני דורי שיכולים להגיד דבר כזה. אמרתי לה שאני לא עצובה כמו כל האנשים שמתאבלים על מות רשות השידור, שאני מרגישה פחות חיבור רגשי למקום, אם בגלל שלא עבדתי בו מספיק זמן או בגלל שאני לא מרגישה שהעבודה שעשיתי שם היא הייעוד שלי. כן, אני אוהבת את מה שאני עושה אבל אם מחר זה ייגמר (ומחר זה באמת נגמר) אני לא אבכה על כך ופשוט אמצא משהו אחר. מעולם לא קמתי לעבודה בציפייה וחדווה לקראת המשימות שמוטלות עליי. יש משפט שאומר "תמצא עבודה שאתה אוהב ולא תעבוד יום בחייך". אני לא בטוחה שאני מאמינה שאי פעם אמצא את העבודה הזאת בשבילי.

נראה לי שזה זמן טוב לשאול מה זה ייעוד ולמה זה טוב, לפחות מנקודת המבט שלי. מצאתי הגדרה בבלוג בנושא ניהול שאומרת שייעוד זה 'התכלית לקיומה של יחידה ארגונית'. אתר אחר שמנסה לעזור לאנשים למצוא את ייעודם בחיים מגדיר ייעוד כ-'מטרת העל שאיתה הגענו לעולם אשר טומנת בחובה את תרומתנו הייחודית'. אם הייתי צריכה להגדיר מה זה ייעוד בשבילי זה הדבר הזה שאני עושה הכי טוב ושבתמורה עושה לי הכי טוב. זה יכול להיות תחביב כמו גינון או סריגה, מקצוע כמו רפואה או עיתונאות, או תחום עניין כמו נצרות בעת עתיקה, פיחלוץ בימי הביניים או חרקים טרופיים בעת החדשה. זה שאת טובה במשהו לא אומר בהכרח שזה הייעוד שלך (את יכולה להיות השולפת הטובה במערב אבל אם זה לא מעניין אותך או מסב לך אושר אז כנראה שזה לא זה בשבילך) או לחילופין זה שמשהו מסב לך אושר לא אומר שזה הייעוד שלך (כמה שאני נהנית להוציא לחתיכוש שחורים לא נראה לי שזה הייעוד שלי בחיים ונראה לי שהוא גם יעדיף שזה לא יהיה הייעוד שלי בחיים). אני חושבת שהמילה ייעוד הפכה באיזשהו מקום למין מילה ניו אייג'ית שנפוצה הרבה בימינו, מטרה שיש לשאוף אליה כחלק מקיום עצמי מוצלח ואושר בחיים. החברה מכוונת אותנו לחשוב שאם לא מצאת את הייעוד שלך בחיים כשלת בקיומך וזה מעיין מטרת על שיש לשאוף אליה. אני מעוניינת למצוא את הייעוד שלי בחיים ולו בכדי שאוכל להגיד שמצאתי משהו שאני ממש טובה בו אובייקטיבית ושלא רק אני חושבת כך. מה לעשות,גם  אני כמו כולם זקוקה לתחושת מטרה ואישרור חברתי.

השאיפה של רבים היא למצוא את הייעוד בחיים ולתרגם אותו למשרה, תפקיד או תחביב שבתקווה יוכל גם להניב דברים אחרים חוץ מהנאה וסיפוק אישי (משכורת למשל). הבעיה היא שלרוב זה לא יוצא לפועל, המציאות לא עובדת ככה. כל אדם שיש לו חשבון ברשת חברתית מכיר את הסטטוסים/ציוצים שעולים תמיד בשלהי שבת, אלה שמתבאסים שמחר יום ראשון ומתחיל שבוע חדש. אלה גם באים יד ביד עם סטטוסים/ציוצים על "איזה כיף שיום חמישי הגיע!". אף פעם לא ראיתי הצהרות בראש חוצות של "אני מת על העבודה שלי איזה באסה שכבר 5 וצריך ללכת הביתה!". יש אנשים שמצהירים שהם אוהבים את העבודה שלהם אבל בו בזמן מתלוננים ומתאוננים על הלקוחות והבוס המעצבן והמיילים מחבצלת מנהלת כח אדם ושמוליק שחופר בפינת הקפה. האם זה בגלל שאנחנו כבני אדם וכעם אוהבים יותר להתלונן מאשר לברך על הטוב שיש לנו? או אולי גישת ה-"אני לא אגיד שטוב לי כי יעשו לי עין הרע"? או פשוט 'אני כל כך נהנה בעבודה שאין לי זמן לחפור על זה ברשתות חברתיות'. בכל מקרה התופעה של שיבוח משרתו של אדם היא לא תופעה רווחת.

אני תוהה אם זה בכלל אפשרי בשוק העבודה הדינמי והאכזרי של ימינו באמת להרגיש את תחושת הייעוד הזאת שרבים מחבריי לעבודה חשים. רובנו באים לעבודה, משתדלים לשרוד במקרה הטוב או לא לסבול יותר מידי במקרה הרע. בעיקר אני שואלת את עצמי האם אני מכירה אנשים כאלה, שבאמת חשים שמצאו את ייעודם, ומה אני יכולה לעשות כדי למצוא את הייעוד שלי. אני כל כך רוצה לקום בבוקר ולרצות לעבוד, להרגיש שזה הדבר שנועדתי לעשות ואני עושה הכי טוב בעולם. אני פשוט לא יודעת איך מגיעים לשם.

הפנים לחו"ל

אני תוהה מאיפה הגיעה האובססיה שלי לנסיעות לחו״ל. אני תמיד רוצה לנסוע, לראות מקומות אחרים, לטייל בעולם, לאכול מאכלים שאין כאן, לקנות דברים שיש שם. האם זה בגלל שאני רוצה לברוח מהחיים שלי? אבל טוב לי. זוגיות בריאה, ילד מצחיק, עבודה סבבה, אולי רק החור שבו אני גרה הוא בעיה. אני נוסעת לעבודה מההתנחלות אבל חולמת על פריז, עושה קניות בסופר חרדי אבל חולמת על השווקים בספרד, שם ארגיש במקום הטבעי שלי. עד כה נסעתי לחו"ל 3 פעמים ב-35 שנותיי, נסיעה אחת עם ההורים ו-2 בתור אדם בוגר. למה כל כך מעט (לטעמי)? הבעיה העיקרית בעיניי היא שאני כבולה בהנחות קדומות, דברים שמונעים ממני לנסוע, שמנעו ממני מאז שהתחלתי לחיות ברשות עצמי, שבעיקר מנעתי מעצמי. קודם כל הכסף, חוסר היכולת לכלכל את עצמי קיום מינימלי שבוודאי לא השאיר מקום למותרות של קפיצה קטנה לנתב״ג. אבל היו גם סיבות אחרות.

הפעם הראשונה שבאמת רציתי ויכולתי הייתה אחרי כישלון התואר הראשון-הראשון, שנה שבה ישבתי בבית וחישבתי מה הצעד הבא שלי. בטעות הגעתי למסקנה שאני מעוניינת לחזור על השנה הזוועתית שכרגע עברה עליי באוניברסיטה אחרת, ולכן החלטתי לשפר בגרויות כדי להגדיל את סיכויי להתקבל למוסד אקדמי אחר באותו מסלול. מי אי פעם חשב שמבחן חוזר ב-5 יחידות מטמטיקה יהיה הפתרון למשהו בחיים? אני התמימה של גיל 22. אז במקום לקחת 10,000 שקל ולהוציא אותם על סיבוב קצר באירופה בזבזתי זמן וכסף על קורסים יקרים ומיותרים שבסופם גם לא ניגשתי לבגרויות.

אחר כך חזרתי ללימודים, הפעם במסלול שיותר התאים לי אבל השאיר אותי תפרנית ותקועה במעונות של האוניברסיטה בצפון תל אביב (מדהים איך חשבתי שאני כלואה שם בלי יכולת להתנייד וליהנות מהעיר ועכשיו אני רק מייחלת לחדר הלא ממוזג ההוא מבטון, ולו רק כדי לחזור לתל אביב. באמת שהכול היה ועדיין בראש). 3 שנים של תואר על חשבון ההורים ובשנה הרביעית הגשמתי חלום ועברתי לדירה תל אביבית אמיתית עם חברה. שכר הדירה היה סביר והתחלתי לעבוד במשרת הסטודנט הראשונה שלי, התחלתי להרוויח כסף אמיתי. אחרי שנה וחצי במקום העבודה הרגשתי בשלה לנסוע לחו״ל וגם מצאתי עם מי. הייתה בעבודה קבוצה של 3 בנות מאוד מגובשות (הבלונדינית, החברה הכי טובה שלה והחברה הכי טובה של החברה של החברה הכי טובה) שהחליטו לנסוע לתאילנד, ואני ביקשתי להצטרף. מכיוון שמקום העבודה לא אישר לי לטוס החלטתי לטוס מבלי להודיע להם וסידרתי שחברה אחרת תיקח את כל המשמרות שלי. הייתי בטוחה שסידרתי הכל, אני גאון קרימינלי ואני בדרך לפאקינג חו״ל הראשון שלי לבד כאדם בוגר!

האמת שלא היה לי מושג מה אני עושה. לא ידעתי מה המסלול, לא תכננתי לאן אני רוצה ללכת, מה האופציות בכלל, מה זה המקום הזה תאילנד ומה עושים שם. כולם טסו וזה נשמע מגניב אז יאללה, למה לא? השלישייה עשתה את כל ההכנות, החליטו את כל ההחלטות, קבעו מסלול, ואני פשוט זרמתי איתן – מה שיגידו זה מספיק טוב בשבילי. האמת שהייתי חסרת בטחון עצמי וחסרת עמוד שדרה שרצתה לנסוע עם המגניבות כדי שגם לי יהיה מגניב.

הנסיעה לא הלכה כמו שציפיתי. שמעתי סיפורים שלפעמים אנשים בנסיעות לחו"ל מתהפכים וגם חברים טובים רבים ומתנתקים בארץ זרה, אבל לא האמנתי שזה יקרה לי. בערך מהרגע שנחתנו הבלונדינית, שבארץ הייתה טיפוס מאוד דומיננטי, מעניין ומרשים, ובעיקר מישהי שחשבתי שהיא חברה שלי הפכה את עורה והתחילה לפנות נגדי. היא גם הסיתה את השתיים האחרות נגדי, הכל במסווה של 'כלום לא קורה (על פניי השטח)'. הסתובבתי איתן שבוע שבו אמנם הייתי איתן, אבל במציאות כבר לא הייתי חלק מהחבורה. ניסיתי לדבר עם הבלונדינית כמה פעמים ללא הצלחה, וכשזה לא עבד ניסיתי לדבר עם חברה שלה שהרגשתי שהיא הקול השפוי מבין השלוש, אבל היא התכחשה שמשהו השתנה ו-״הכל בסדר, אני לא יודעת על מה את מדברת״. אחרי שבוע כזה החלטנו להפריד כוחות וכשהגענו לחלק הבא של הטיול שעליו שילמנו יחדיו נפרדנו ולא שמעתי מהן יותר עד סוף הטיול.

הייתי לבד בארץ זרה, מפוחדת. יותר נכון – כמעט משותקת מפחד. לא היה לי מושג איפה אני, לאן ללכת ומה לעשות עם עצמי. ניסיתי לברר על הקדמת הטיסה שלי חזרה לארץ, אבל זה לא היה אפשרי ולא רציתי לספר להוריי שנזנחתי בחו"ל כדי לא להלחיץ אותם יותר ממה שהיו כבר. לא בטוחה שמישהו שלא חווה את זה יכול להבין מה זה אומר להיות לבד בארץ זרה בלי מושג מה לעשות שם. כל יום בזבזתי שעות באינטרנט קפה מדברת עם חברות בצ׳אט ולהורים התקשרתי בכל הזדמנות שיכולתי. הנסיעה הזאת היא אחת הטראומטיות של חיי, מתקרבת אליה רק במעט הנסיעה הגורלית ההיא להוריי עם פשוש שלא הפסיק לצרוח שעה שלמה ברצף מתוך הנסיעה. המשכתי לבד לאי נוסף שבו פגשתי קבוצה נוספת של ישראלים והתעלקתי עליה עד סוף הטיול. הרגשתי שאחרי זמן מה שגם הבחורות בקבוצה פחות רצו בחברתי אבל הייתי אחוזת אימה כך שהתעלמתי מהסימנים והמשכתי איתן עד הטיסה לארץ (הבחורות החדשות היו אמורות להיות באותה טיסה איתי לארץ בנוסף לבלונדינית מהעבודה). בשדה התעופה בתאילנד בצ'ק אין ביקשתי לא לשבת ליד הבלונדינית ואת הטיסה העברתי עם מכרותיי החדשות תוך התעלמות מההיא.

אחרי שחזרתי מתאילנד הסתבר שהבוסים שלי גילו שנסעתי לחו"ל ופיטרו אותי. זה לא היה ג'וב חלומותיי וכנראה הגיעה השעה, אז אמרתי שלום יפה ועברתי הלאה. את אחת הבחורות מהעבודה ראיתי רק עוד פעם אחת במשמרת והיא דיי התעלמה ממני. חברתה של הבלונדינית התנצלה קלות, סוג-של, בערך, על מה שקרה בחו"ל. נשארתי עם טעם רע בפה, חוסר אמון בבני אדם וחוסר רצון לנסוע לחו"ל בעתיד הקרוב או הרחוק.
הזמן חלף, ואחרי כמה חודשים הכרתי את חתיכוש. היה לנו טוב, היה לנו רע, לקח לנו זמן להתבסס כזוג, אבל אחרי כשנה כשזה קרה רציתי מאוד לנסוע לחו"ל איתו וניסיתי לגרום לזה לקרות על ידי התעקשות. זה היה בערך הריב הגדול שלנו אז, ובאמת שלא רבנו הרבה. אני ניסיתי ללחוץ עליו אבל לו היו את הסיבות שלו לסרב (עבודה, לימודים, כסף) והוא הבטיח לי שזה עוד יקרה, מתישהו, בעתיד. אחרי שהתחתנו ועלתה שאלת ירח דבש. חתיכוש רצה מאוד לנסוע לתאילנד כדי לתקן לי את החוויה העגומה מלפני שנים. מאוד התנגדתי וקיוויתי שהוא יוותר. בסוף שוכנעתי ונסענו באמצע 2014. זה היה כמעט 5 שנים בדיוק אחרי הנסיעה המקורית שלי לתאילנד ולקח לי זמן להשתחרר מההרגשה המגעילה והפחד שהנה, אני הולכת להיעזב באמצע הטיול לבד. בסופו של דבר זה היה טיול קסום שמאוד ניהנתי בו, ראיתי את היופי האמיתי של תאילנד, ויותר חשוב מכך – איך זה לטייל עם אדם אהוב, שאוהב אותי בחזרה ולא ינטוש אותי לא משנה מה. הוא הצליח להחזיר לי הרבה מהאמון שלי בבני אדם בזכות הטיול הזה. כל קיץ אנחנו נזכרים ועורגים לחזור לשם.

אחרי שחזרנו מתאילנד עברנו דירה ונכנסתי להריון, דברים שקורים, החיים וכאלה. הילד נולד, הילד גדל, הילד בגן והנה אנחנו כאן. עכשיו כשהאופציה חזרה להיות על השולחן התחלתי להרהר עליה ביני לבין עצמי, מתי ואיך זה יקרה. לא ידעתי איך ומתי אעלה אותה בפני חתיכוש, אבל זה כמובן יצא לא מתי שתכננתי ולא איך שתכננתי. במקום לשאול אותו על ארוחת ערב של סלט וביצה " ממי, בא לך לטוס לסופ"ש בטג'יקיסטן הקלאסית?", למודת ניסיון מר ומאוכזבת מהעבר התחלתי איתו ריב שבו פלטתי בצורה דיי מרירה שאני ממש מאוכזבת שהוא לא לוקח אותי לחו"ל, ושאם הוא לא רוצה אמצא מישהו שכן (אל דאגה, המישהו אמור להיות חברה ממין נקבה, לא איימתי לעזוב אותו בשביל סופ"ש בטג'יקיסטן הקלאסית. יש לי סטנדרטים בכל זאת). כבר ידעתי מה הייתה התשובה בעבר והייתי בטוחה שאקבל את אותה תשובה שוב. באופן מפתיע הוא דווקא הסכים ואפילו נתן תאריך מוגדר לפלא הזה. אני מחכה בהתרגשות לראות שזה באמת ייצא לפועל.

עכשיו רק נשארתי עם השאלה של למה זה כל כך דחוף לי לנסוע לחו"ל ברמה של לבזבז הרבה כסף וליזום ריב עם בן זוגי, שבאמת שזה אחד הנושאים הבודדים שאנחנו רבים עליו.

אולי זה בגלל הורים שלי, שכל שנה נוסעים לאיזה יעד בורגני אחר, עם ספא לסובייטים שבו באים לנפוש ולעשות טיפולים מרפאים לגוף. בעבר הם גם נסעו לסיורים מודרכים בכל מיני מדינות אירופאיות שהטיסות אליהן היו קצרות מספיק כדי שאמא שלי (שמפחדת מטיסות) תוכל לשרוד אותן. אולי זה סמל הסטטוס שבדבר, ואני מייחלת כבר להיות כמוהם, מסודרים כלכלית עם יכולת ליהנות מחייהם אחרי שנים של עבודה קשה. כשחושבים על זה, זה הפורמט היחידי של סמל סטטוס של "מסודרים" שאני מכירה. סביבי יש פחות אנשים בני גילי שיכולים להרשות לעצמם טיול כזה על בסיס שנתי, רק המבוגרים שיצאו כבר לפנסיה או כאלה שמרוויחים מספיק אחרי שנים של עלייה במדרגות השכר. אני אמנם רוצה לנסוע לחו"ל, אבל נראה לי שיותר מזה אני רוצה כבר לנוח ולהפסיק לדאוג כל כך לגבי לכסף.

יכול להיות שזאת שאיפה רומנטית של הלב, של לחיות את חיי כאמנית. יכול להיות שקראתי יותר מידי ביוגרפיות של אמנים. סופרים הם לא אלה שחיים חיים מיוסרים כאלכוהוליסטים, מנהלים רומנים עם דמויות מיוסרות (ויפות כמובן) וחברים של כל האנשים הנכונים (והמיוסרים) ברחבי העולם? אז שתייה זה נחמד אבל מעולם לא התמכרתי, לא רוצה חתיכים אחרים על פניי חתיכוש, והחברים שלי נכונים בעיקר לי, ואני בספק אם יתאימו לבר רפאלי או יהורם גאון. להגיד שאני מיוסרת? יותר כמו עצבנית עם אצבע קלה על האפליקצייה של הפייסבוק. מי אמר שארגיש יותר כאדם כותב אם אסע לחו"ל ואפזז בין האייפלים או הפיורדים? אולי אני פשוט צריכה לדפוק את הזרת ברגל של המיטה ואז לפתוח קובץ במחשב. משהו כזה קצר ויעיל. ייסורים, גרסת עשה זאת בעצמך.

הזמנים הם משונים

תקופה קצת משונה עוברת עליי. דברים בחיי שהיו תקועים הרבה זמן מתחילים לזרום, אפשרויות שהיו סגורות נפתחו לפתע ואני כמו אדם ממש רעב שמגיע פתאום לסופר, רוצה לאכול קורנפלקס עם גבינה צהובה, עוגת וניל עם שוקולד צ'יפס ופסטרמה, ורביולי גבינות עם שווארמה בתיבול מזרחי, הכל ומהר ועכשיו, כדי לסתום את החור שנפער בבטן כבר לפני הרבה זמן. אני מנסה להספיק הכל ולתפוס בשתי ידיים את כל מה שלא יכולתי עד כה, וזה צריך להיות עכשיו ומיד. אף פעם לא הייתי חזקה בדחיית סיפוקים, אבל פה יש גם מעט מין הפחד של ״אם לא עכשיו מי יודע מתי תצוץ ההזדמנות שוב?״

כשהייתי רווקה ההתנהלות הכלכלית שלי לא הייתה מהמוצלחות. החלפתי עבודות כמו גרביים והמעגל שחזרתי עליו היה כמה חודשי תעסוקה שבהם עבדתי בעבודה שבדרך כלל שנאתי ורציתי לברוח ממנה, מלווים בכמה חודשי אבטלה שבהם חיפשתי עבודה ולא הצלחתי ליהנות מהאבטלה כי חרדתי לגורל חשבון הבנק שלי והחשבונות שצריך לשלם. אחרי טיפול פסיכולוגי יקר הבנתי שהדרך להחזיק מעמד בעבודה היא למצוא עבודה שלא תגרום לי לרצות להשליך את עצמי מהקומה ה-16 של המשרד שבו עבדתי בזמנו, או מהקומה השנייה של המשרה האחרת שהייתה לי אז, או מהקומה החמישית של המשרה השלישית… נראה לי שהבנתם את העיקרון.

אז מצאתי עבודה בחנות ספרים שלא שנאתי ואפילו החזקתי בה שנתיים ו-8 חודשים, שזה בערך הכי הרבה שהחזקתי במקום עבודה ever, והסיבה שעזבתי אותה זה כי מצאתי את המשרה הנוכחית, שהיא טובה יותר מתגמלת יותר ועם אופק מקצועי, שזה משהו שלא חשבתי שיקרה לי, עבודה שאשכרה אפשר להתקדם ממנה.

ועם האוכל בא התיאבון. פתאום יש לי (קצת) כסף ו(קצת פחות) זמן לדברים שתמיד היו ברשימת ה-"כשאהיה מיליונרית". מסתבר שאם את מקבלת משכורת נורמלית ולא משכורת רעב, לא צריך להיות מיליונרית כדי להשיג את הדברים שאת רוצה. כמו למשל חו"ל. אני מתה לטוס לחו"ל. לראות עולם איכשהו תמיד נתפס כעניין של עשירים, של מי שיכול להרשות לעצמו את זה בנוסף לשכר דירה ולא במקומו. מותרות שהיא סוג של שחיתות ולא אוויר לנשימה, משב רוח ממקום אחר שהייתי רוצה לחוות לרגע קל. כמובן שהייתי רוצה לנסוע לקריביים לחודש ולהתקדם משם לניו-יורק ווייטנאם ופריז, אבל אני מוכנה להתחיל מאיזה סופ"ש בטרנסילבניה או משהו אטרקטיבי במידה דומה.

וילד. אני רוצה עוד ילד. מצער אותי שתכנון ילד נוסף נכנס לחישוב קפדני של "צריך לעבוד במקום X זמן כדי שלא יוכלו לפטר אותי, להרוויח מספיק במהלך ההריון כדי לקבל דמי לידה סבירים, האם אני יכולה לממן מטפלת/מעון במשכורת שלי וכמה זמן אוכל לשבת בבית כדי לתת לילד שלי כמה שיותר זמן בבית איתי שלא ארגיש חרא אמא שהכנסתי אותו למעון כשהוא כל כך קטן". בחיי שזה מה שאני חושבת, כל הזמן. הנוסחאות נעות בראשי, מסחררות אותי, ואין תשובה שהיא נכונה. כל יום מביא איתו משהו חדש, שדוחה או מקדים את תאריך ההוצאה לפועל. ולא, אני לא מאמינה ב"כל ילד מביא את המזל שלו". אני צריכה להיות מוכנה כמה שאפשר ולא לקוות שיפלו עליי שטרות משמיים, כי באותה מידה יכול ליפול גם פסנתר.

אני רוצה גם שהמשרה הבאה שלי תהיה מוצלחת יותר מהמשרה הנוכחית, יש לי יכולות ויש מקומות שבהם אוכל לנצל את היכולות האלה. המקום שבו אני נמצאת כרגע בא מראש עם תאריך תפוגה ואני בהחלט מתכוננת ליום הבא. הבעיה שקשה לי למצוא משרה שעומדת בקריטריונים שהעמדתי לעצמי. בכל פעם שאני מחפשת דבר גדול ומשמעותי בחיי (בן זוג, דירה, משרה) אני כותבת רשימה של הדברים שחשובים לי שיהיו בו/בה. כל פעם שהרשימה הזאת מפציעה היא מתחדדת ומתמקדת. אם פעם הקריטריון היה משרה שלא ארצה לקפוץ בגללה מהחלון היום אני גם רוצה שתספק ותקדם אותי מקצועית, השכר לא יהיה מעליב ותאפשר לי זמן לגדל את הילד שלי. ואיכשהו זה הפריט שהכי קשה לי להשיג מהרשימה. כי לנסוע לחו"ל אני רק צריכה לגרור את חתיכוש מתישהו לסופ"ש ולקוות שסבא וסבתא של פשוש יעזרו למאמץ המלחמתי, ולעשות ילד זה רק עניין של נו, איך אומרים? Just do it. אבל למצוא משרה היא משימה הרבה יותר קשה. ההיצע הוא אף פעם לא משהו, לא משנה באיזה תחום אני מחפשת או כמה ניסיון יש לי ובעיקר כי אני עדיין נלחמת בחוסר הביטחון שלי לגבי היכולות שלי ו-"למה שמישהו ירצה להעסיק דווקא אותי?"
אז בינתיים אני משתדלת לזוז קדימה כמה שאני יכולה למרות שנתיב התזוזה משתנה לפי איך קמתי בבוקר. אם היום אני במצב רוח טוב ומלאת אופטימיות אחפש עבודה שתעיף אותי למעלה וגבוה מכל הבחינות. אם קמתי ביום מעונן אני אחפש בחירות זהירות יותר, אשלח קורות חיים למשרות שאולי אני פחות רוצה אבל יש יותר סיכוי שאתקבל אליהן, וזאת מלחמה יום-יומית. לפעמים אני צריכה מישהו שיזכיר לי שאני יכולה ויש לאן לשאוף, ולפעמים אני זאת שמזכירה לעצמי. לכל יום יש אופק חדש בו אני מחפשת את המקום בשבילי, מקווה שבקרוב אמצא. הדבר הכי חשוב שאני צריכה להזכיר לעצמי שמי שמנסה לאכול הכל מהר ובבת אחת יגמור בסוף עם כאב בטן, ומותר ורצוי לקחת את הדברים לאט. כל דבר בעתו, גם אם אני רוצה אותם עכשיו-עכשיו-עכשיו.