הטיול שלי בפראג או מחשבות של שמנמנוּת

  1. לפני שבוע וקצת חזרנו חתיכוש ואני מ-4 ימים בפראג. אין כמו 4 ימים בבירה אירופאית להרגיש איך זה יכול היה להיות אחרת, אם רק הייתי משיגה דרכון אירופאי ואורזת את התחת המובטל שלי ומעבירה את עצמי למקום שבו מוכרים פטל שחור ואדום ברחובות.
  2. מזג אוויר היה מעולה, קרירות שנעה בין 14-22 מעלות ביום (תלוי ביום), וקרירות נעימה יותר בלילה. זה מזג אוויר מעולה לשמנמנה לחרוש את העיר רגלית כמו שעשינו, 10 ק"מ בממוצע ביום (לא מגזימה, יש לחתיכוש אפליקציה שסופרת צעדים) בלי להרגיש שהיא טובעת בזיעה של עצמה. הייתי מעדיפה לעשות חלק מהדרך בתחבורה הציבורית ה-נ-ה-ד-ר-ת שיש שם אבל חתיכוש, לעולם הקצין, ניווט אותנו בעזרת גרמי השמיים ומגדלי שעון.
    3. גם האוכל והבירה היו מעולים. אכלנו המבורגר כל יום ושתינו בירה כמה פעמים ביום. אני תוהה למה אני לא נכנסת לפאב ככה סתם באמצע היום, שותה בירה וממשיכה בסידוריי. אולי כי הבירה לא זולה כאן כמו בפארג (פחות מיורו לחצי ליטר בירה, ויורו שווה 4 ש"ח בימינו. נקודה למחשבה. פה הגולדסטאר הכי מעפן בתפריט לא יעלה פחות מ-25 ל-330 מ"ל בפאב אם אני לא טועה). אולי כי אני כי אני צריכה לנהוג אחר כך. אולי כי להסתובב שיכורה ב-30 מעלות חום ויותר זה לא הדבר הכי חכם שאני יכולה לעשות. מניסיון.
    4. לשתות בירה מפחית זה מגעיל, לא רק נותן מראה והרגשה של עובד זר. באמת שהשילוב של פחית אלומיניום ובירה קרה זה אחד הדברים הדוחים. כנראה הייתי צריכה לנסות על בשרי כדי לגלות.
    5. אני יכולה לחיות בסופרמרקטים וסופרפארמים אירופאים. פשוט לשכב על הרצפה ולזרוק על עצמי שקיות צ'יפס בכל הטעמים או בקבוקונים קטנים של שמפו ושאר קוסמטיקה זולה (שבחלקה היא אותה קוסמטיקה שיש כאן, רק שפה היא עולה הרבה יותר), כמו שהחברות של סוחרי הסמים שוכבות על המיטה וזורקות על עצמן דולרים. אם יש משהו שמשכר שם זה השפע המסודר ונקי של קרואסונים עם מילוי בכל הטעמים האפשריים, סיידרים מכל מיני פירות ושוב העניין הזה של פירות יער בכל סופרמרקט בינוני ומעלה. אני באמת לא יכולה להדגיש מספיק את עניין פירות היער.
    6. למרות כל הסעיפים עד כה לא אכלתי שם כל כך הרבה, וגם לא קניתי כל כך הרבה ג'אנק בפיצוציות מקומיות. אולי כי לא הצלחנו למצוא אותן כשממש רצינו, אולי כי אין שם כל כך הרבה פיצוציות כיאה לבירה אירופאית קרירה בה כולם רזים ויפים ומתלבשים אלגנטי ביום יום. אולי כי פשוט נהנינו בלי הצורך לבלוס כל שעתיים (בירה כל שעתיים זה משהו אחר).
  3. יצא שגם הלכנו לשופינג, כי צריך לנוח מכל ההליכה הזאת ועדיף בקניון ממוזג. אז דווקא נכנסתי לרשתות שאין בארץ (כי מה שהן מציעות אני כבר מכירה). ואז בום! תחתונים. במידה שלי. זה נשמע טריוויאלי אבל זה לא. אחרי הלידה של פשוש עליתי 4 קילו שאני לא מצליחה לנער ממני, שזה לא הרבה אבל לצערי גם העלה אותי לקטגוריית השמנות בקטלוגים של רוב חברות האופנה. מ-44 שיכולתי להסתדר איתו ברוב החנויות (או לפחות למצוא את החנויות "הרגילות" שאני אוהבת שמחזיקות את המידה הזאת על המדף) עברתי ל-46, מידה שבארץ כבר מחייבת אותי למצוא את עצמי בחנויות שמיועדות לקהל הרחב (סליחה. או לא. אני רחבה אז מותר לי). בארץ עוד לא העזתי באמת לחפש בגדים שמתאימים למידתי החדשה, שרדתי עם מה שנשאר מההיריון ובדים נמתחים למיניהם. עוד לא היה לי האומץ להתמודד עם מידתי הנוכחית. בפראג נכנסתי לחנות מין המניין ומצאתי תחתונים במידה שלי, ככה סתם, תלויים על המדף. רק מי שחוותה את הרגשת ה-"זה לא יעלה עליי, מה אני עושה כאן בכלל, אם אני אמדוד עוד מכנסיים שייתקעו בשוקיים הרחבים שלי או חולצה שלא תוכננה להתמודד עם העובדה שיש לי חזה אני אשבור את המראה בחדר המדידות ואחתוך איתה את הורידים" תבין את גודל ההישג. אז קניתי 10 תחתונים וחזרתי הביתה והעפתי את כל אלה שחותכים לי כל מה שלא צריך לחתוך ולוחצים איפה שלא צריך. מדהים.
    8. יום למחרת חזרתי לקניון וקניתי גם חולצות וטייצים (לקניית מכנסיים לא היה לי הכוח הנפשי). ושוב, הכל על המדפים, עד מידה 50, אין צורך לבקש מאיזו מוכרת שתלך לחפש לי בפינות החשוכות של המחסן אם מישהו טרח לשלוח אליהם גם מידות "גדולות" (שזה מזל גדול כי דבר אחד שהם לא טובים בו בפראג זה שירות. לא חושבת שצעקו עליי וכעסו עליי מוכרות ומלצריות אי פעם כמו שצעקו/כעסו עליי ב-4 ימים האלה. אתם אולי לא אוהבים את ההתקרצצות של המוכרת בחנות קסטרו הקרובה לביתכם אבל תאמינו לי שזה עדיף פי אלף מונים ממוכרת בחנות "גלי" הצ'כי שכועסת עליי כי לא הבנתי שאמרה לי "ערב טוב" בצ'כית. מה שתעשו אל תבקשו עזרה ממוכרים שם. אחד מהם גלגל עיניים מול הפרצוף שלי כשביקשתי שיחפש לי חולצה. מול העיניים שלי. הוא אפילו לא ניסה להסתיר את זה). אני חושבת ששם קצת חזר לי האמון באנושות (וקצת אבד אחרי הצעקות של המלצריות אז תכלס התאזנתי).
    9. דווקא מהמאכלים המקומיים פחות נפלתי. היו כמה מקומות שהיו מעולים וחזרנו אליהם אבל היה הפאב ההוא שחיכנו שם למלצר לנצח (ואז אחרי שהזמנו חיכנו לאוכל לנצח) וחשבנו שבגלל שהמקום מלא ויש כזאת המתנה אז בטח הכל שם שווה ונהדר ואיזה מזל שהגענו לסוד הכמוס הזה שרק המקומיים מכירים. אז לא. היו שם הרבה תיירים ואכלתי שם את הגולש הכי מאכזב עם כופתאות הלחם הכי מוזרות שאכלתי אי פעם. שילוב (לא) מנצח.
    10. כשחזרנו לארץ אספנו בדיוטי פרי את כל השוקולדים המיותרים שקניתי באטרף שניה לפני שעלינו על המטוס. הם בהחלט היו מיותרים אבל עוזרים לי להתמודד עם המציאות של 32 מעלות באביב ושכל גיחה עם פשוש לגינת המשחקים עוזרת לקדם את סטטוס סרטן העור שלי ושלו. אתמול סוף סוף נמרחתי בקרם הגנה לפני שיצאתי מהבית לקחת אותו מהמעון והספקתי להזיע את כולו ב(חוסר) חינניות ובמראה נוטף ולא מכובד לפני שבכלל יצאתי איתו מהמבנה של המעון. אני לא אשרוד עוד קיץ שלם של הדבר הזה. אני כבר נראת כמו לובסטר עם סימני שיזוף של גופיה ומשקפי שמש. נראה לי שמחר אקבע תור לקונסוליה הצ'כית. שלום, אני נוסעת.    

 

פירות

חרקים טרופיים ופוחלצים, או מה זה ייעוד

שבוע שעבר הרכב שלנו החליט שמספיק לו והפסיק להניע. לביתנו הגיע מכונאי רכב שבא לבדוק מה הבעיה והאם אפשר לטפל בה מקומית או לגרור אותו. המכונאי הנחמד, אלי שמו, הגיע וישר התחיל לעבוד ואני, מתוקף היותי מארחת מהזן הפולני, כמובן שהצעתי לו משהו קר לשתות. "יש לך מים קרים?" לא, עניתי, אבל יש סודה קרה. "אסור לי סודה בדיאטה שלי" הצעתי להביא לו מים מהברז ואז הוא נכנע "טוב טוב, תביאי סודה" וצחק. התחלנו לקשקש בזמן שהוא הסיר כמה חתיכות פלסטיק מהדשבורד ואבחן מה הבעיה. אלי סיפר לי שהוא בעל מוסך כבר 30 שנה ושהוא מתחיל לחשוב שאולי הגיע הזמן להחליף עבודה. "אני אוהב לחפש מה הבעיה, לא ישר לפרק את המנוע. יש סדרה של פעולות שאני מבצע לפני שאני חושב בכלל על להתחיל לפרק הכל. הפועלים שלי לא חושבים ככה, הם ישר מפרקים. אני מנסה ללמד אותם לא לעשות את זה". הדבר שהכי תפס אותי מכל מה שאמר זה שהוא קם בבוקר שמח ללכת לעבודה, הוא באמת אוהב את מה שהוא עושה. העבודה שלו היא סוג של שליחות, זה מה שהוא נועד לעשות. הסיבה היחידה שבגללה הוא חושב להפסיק לעבוד הייתה עייפות החומר, לעבוד בחוץ 30 שנה זה שוחק.  אלי עבד מהר ותוך 30 דקות בערך סיים את האבחון והטיפול בבעיה. נפרדנו לשלום ואמרתי לו שהיה לי ממש כיף להכיר אותו. באמת התכוונתי לזה.
הסיפור הזה נשאר איתי במהלך הימים האחרונים ברשת ב', מקום העבודה שלי בשנה האחרונה. רשות השידור הנוכחית עומדת בפני פירוק, תהליך הגסיסה שהתחיל הרבה לפני שהגעתי לשם, סגירה שנדחתה ונדחתה שלוש שנים וחצי. אנשים ידעו כבר הרבה זמן שהנה הולכים לסגור את השאלטר ועדיין כשהרגע באמת הגיע זה לא עשה את זה יותר קל. אנשים בכו במהלך המהדורה האחרונה של מבט, מלפני ומאחורי המצלמה. הרבה קרייני חדשות ברדיו שהגיעו למשמרת האחרונה שלהם סיימו כל מבזק בדמעות. אני מודה שלא תמיד הבנתי את הבכי. רבים מהעובדים לא נקלטו למקום עבודה חדש ובגילם המתקדם לא יודעים אם יימצא להם מקום חדש, או האם יוכלו לחיות מהפנסיה שיקבלו (בניגוד לתפיסה הרווחת רוב האנשים שם לא יוצאים עם פיצויים של מיליונים ורובם עובדים כמוני וכמוכם כדי לקיים משפחה מהכנסתם, לא לבנות בריכה מזהב בוילה בהרצליה פיתוח) והדמעות של אלה היו ברורות לי. אבל אלה שכבר התקבלו למקום עבודה חדש ופרנסתם מובטחת, האם באמת יש צורך בדמעות?
לפני כמה ימים ישבתי לדבר עם אחת הקריינות/מגישות הוותיקות, מאלה שהתקבלו לתאגיד השידור החדש אבל גם סיימו את המהדורה שלה בדמעות. דיברנו על הסגירה וסיפרתי לה על אלי המכונאי. "זה בדיוק מה שאני מרגישה. עזבי את זה שאני עובדת כאן כבר 33 שנים, זה מקום העבודה הכי טוב שהיה לי. אני באמת אוהבת את מה שאני עושה". היא לא השתמשה במילה ייעוד אבל נראה לי שאם הייתי שואלת אותה היא הייתה אומרת שכן, הייעוד שלה הוא לעבוד ברדיו. היא, כמו הרבה אנשים ברשת ב', הגיעו אליה טריים ישר מהצבא וזאת המשרה הראשונה והיחידה שאי פעם החזיקו. אני לא חושבת שאני מכירה אנשים בני דורי שיכולים להגיד דבר כזה. אמרתי לה שאני לא עצובה כמו כל האנשים שמתאבלים על מות רשות השידור, שאני מרגישה פחות חיבור רגשי למקום, אם בגלל שלא עבדתי בו מספיק זמן או בגלל שאני לא מרגישה שהעבודה שעשיתי שם היא הייעוד שלי. כן, אני אוהבת את מה שאני עושה אבל אם מחר זה ייגמר (ומחר זה באמת נגמר) אני לא אבכה על כך ופשוט אמצא משהו אחר. מעולם לא קמתי לעבודה בציפייה וחדווה לקראת המשימות שמוטלות עליי. יש משפט שאומר "תמצא עבודה שאתה אוהב ולא תעבוד יום בחייך". אני לא בטוחה שאני מאמינה שאי פעם אמצא את העבודה הזאת בשבילי.

נראה לי שזה זמן טוב לשאול מה זה ייעוד ולמה זה טוב, לפחות מנקודת המבט שלי. מצאתי הגדרה בבלוג בנושא ניהול שאומרת שייעוד זה 'התכלית לקיומה של יחידה ארגונית'. אתר אחר שמנסה לעזור לאנשים למצוא את ייעודם בחיים מגדיר ייעוד כ-'מטרת העל שאיתה הגענו לעולם אשר טומנת בחובה את תרומתנו הייחודית'. אם הייתי צריכה להגדיר מה זה ייעוד בשבילי זה הדבר הזה שאני עושה הכי טוב ושבתמורה עושה לי הכי טוב. זה יכול להיות תחביב כמו גינון או סריגה, מקצוע כמו רפואה או עיתונאות, או תחום עניין כמו נצרות בעת עתיקה, פיחלוץ בימי הביניים או חרקים טרופיים בעת החדשה. זה שאת טובה במשהו לא אומר בהכרח שזה הייעוד שלך (את יכולה להיות השולפת הטובה במערב אבל אם זה לא מעניין אותך או מסב לך אושר אז כנראה שזה לא זה בשבילך) או לחילופין זה שמשהו מסב לך אושר לא אומר שזה הייעוד שלך (כמה שאני נהנית להוציא לחתיכוש שחורים לא נראה לי שזה הייעוד שלי בחיים ונראה לי שהוא גם יעדיף שזה לא יהיה הייעוד שלי בחיים). אני חושבת שהמילה ייעוד הפכה באיזשהו מקום למין מילה ניו אייג'ית שנפוצה הרבה בימינו, מטרה שיש לשאוף אליה כחלק מקיום עצמי מוצלח ואושר בחיים. החברה מכוונת אותנו לחשוב שאם לא מצאת את הייעוד שלך בחיים כשלת בקיומך וזה מעיין מטרת על שיש לשאוף אליה. אני מעוניינת למצוא את הייעוד שלי בחיים ולו בכדי שאוכל להגיד שמצאתי משהו שאני ממש טובה בו אובייקטיבית ושלא רק אני חושבת כך. מה לעשות,גם  אני כמו כולם זקוקה לתחושת מטרה ואישרור חברתי.

השאיפה של רבים היא למצוא את הייעוד בחיים ולתרגם אותו למשרה, תפקיד או תחביב שבתקווה יוכל גם להניב דברים אחרים חוץ מהנאה וסיפוק אישי (משכורת למשל). הבעיה היא שלרוב זה לא יוצא לפועל, המציאות לא עובדת ככה. כל אדם שיש לו חשבון ברשת חברתית מכיר את הסטטוסים/ציוצים שעולים תמיד בשלהי שבת, אלה שמתבאסים שמחר יום ראשון ומתחיל שבוע חדש. אלה גם באים יד ביד עם סטטוסים/ציוצים על "איזה כיף שיום חמישי הגיע!". אף פעם לא ראיתי הצהרות בראש חוצות של "אני מת על העבודה שלי איזה באסה שכבר 5 וצריך ללכת הביתה!". יש אנשים שמצהירים שהם אוהבים את העבודה שלהם אבל בו בזמן מתלוננים ומתאוננים על הלקוחות והבוס המעצבן והמיילים מחבצלת מנהלת כח אדם ושמוליק שחופר בפינת הקפה. האם זה בגלל שאנחנו כבני אדם וכעם אוהבים יותר להתלונן מאשר לברך על הטוב שיש לנו? או אולי גישת ה-"אני לא אגיד שטוב לי כי יעשו לי עין הרע"? או פשוט 'אני כל כך נהנה בעבודה שאין לי זמן לחפור על זה ברשתות חברתיות'. בכל מקרה התופעה של שיבוח משרתו של אדם היא לא תופעה רווחת.

אני תוהה אם זה בכלל אפשרי בשוק העבודה הדינמי והאכזרי של ימינו באמת להרגיש את תחושת הייעוד הזאת שרבים מחבריי לעבודה חשים. רובנו באים לעבודה, משתדלים לשרוד במקרה הטוב או לא לסבול יותר מידי במקרה הרע. בעיקר אני שואלת את עצמי האם אני מכירה אנשים כאלה, שבאמת חשים שמצאו את ייעודם, ומה אני יכולה לעשות כדי למצוא את הייעוד שלי. אני כל כך רוצה לקום בבוקר ולרצות לעבוד, להרגיש שזה הדבר שנועדתי לעשות ואני עושה הכי טוב בעולם. אני פשוט לא יודעת איך מגיעים לשם.

הפנים לחו"ל

אני תוהה מאיפה הגיעה האובססיה שלי לנסיעות לחו״ל. אני תמיד רוצה לנסוע, לראות מקומות אחרים, לטייל בעולם, לאכול מאכלים שאין כאן, לקנות דברים שיש שם. האם זה בגלל שאני רוצה לברוח מהחיים שלי? אבל טוב לי. זוגיות בריאה, ילד מצחיק, עבודה סבבה, אולי רק החור שבו אני גרה הוא בעיה. אני נוסעת לעבודה מההתנחלות אבל חולמת על פריז, עושה קניות בסופר חרדי אבל חולמת על השווקים בספרד, שם ארגיש במקום הטבעי שלי. עד כה נסעתי לחו"ל 3 פעמים ב-35 שנותיי, נסיעה אחת עם ההורים ו-2 בתור אדם בוגר. למה כל כך מעט (לטעמי)? הבעיה העיקרית בעיניי היא שאני כבולה בהנחות קדומות, דברים שמונעים ממני לנסוע, שמנעו ממני מאז שהתחלתי לחיות ברשות עצמי, שבעיקר מנעתי מעצמי. קודם כל הכסף, חוסר היכולת לכלכל את עצמי קיום מינימלי שבוודאי לא השאיר מקום למותרות של קפיצה קטנה לנתב״ג. אבל היו גם סיבות אחרות.

הפעם הראשונה שבאמת רציתי ויכולתי הייתה אחרי כישלון התואר הראשון-הראשון, שנה שבה ישבתי בבית וחישבתי מה הצעד הבא שלי. בטעות הגעתי למסקנה שאני מעוניינת לחזור על השנה הזוועתית שכרגע עברה עליי באוניברסיטה אחרת, ולכן החלטתי לשפר בגרויות כדי להגדיל את סיכויי להתקבל למוסד אקדמי אחר באותו מסלול. מי אי פעם חשב שמבחן חוזר ב-5 יחידות מטמטיקה יהיה הפתרון למשהו בחיים? אני התמימה של גיל 22. אז במקום לקחת 10,000 שקל ולהוציא אותם על סיבוב קצר באירופה בזבזתי זמן וכסף על קורסים יקרים ומיותרים שבסופם גם לא ניגשתי לבגרויות.

אחר כך חזרתי ללימודים, הפעם במסלול שיותר התאים לי אבל השאיר אותי תפרנית ותקועה במעונות של האוניברסיטה בצפון תל אביב (מדהים איך חשבתי שאני כלואה שם בלי יכולת להתנייד וליהנות מהעיר ועכשיו אני רק מייחלת לחדר הלא ממוזג ההוא מבטון, ולו רק כדי לחזור לתל אביב. באמת שהכול היה ועדיין בראש). 3 שנים של תואר על חשבון ההורים ובשנה הרביעית הגשמתי חלום ועברתי לדירה תל אביבית אמיתית עם חברה. שכר הדירה היה סביר והתחלתי לעבוד במשרת הסטודנט הראשונה שלי, התחלתי להרוויח כסף אמיתי. אחרי שנה וחצי במקום העבודה הרגשתי בשלה לנסוע לחו״ל וגם מצאתי עם מי. הייתה בעבודה קבוצה של 3 בנות מאוד מגובשות (הבלונדינית, החברה הכי טובה שלה והחברה הכי טובה של החברה של החברה הכי טובה) שהחליטו לנסוע לתאילנד, ואני ביקשתי להצטרף. מכיוון שמקום העבודה לא אישר לי לטוס החלטתי לטוס מבלי להודיע להם וסידרתי שחברה אחרת תיקח את כל המשמרות שלי. הייתי בטוחה שסידרתי הכל, אני גאון קרימינלי ואני בדרך לפאקינג חו״ל הראשון שלי לבד כאדם בוגר!

האמת שלא היה לי מושג מה אני עושה. לא ידעתי מה המסלול, לא תכננתי לאן אני רוצה ללכת, מה האופציות בכלל, מה זה המקום הזה תאילנד ומה עושים שם. כולם טסו וזה נשמע מגניב אז יאללה, למה לא? השלישייה עשתה את כל ההכנות, החליטו את כל ההחלטות, קבעו מסלול, ואני פשוט זרמתי איתן – מה שיגידו זה מספיק טוב בשבילי. האמת שהייתי חסרת בטחון עצמי וחסרת עמוד שדרה שרצתה לנסוע עם המגניבות כדי שגם לי יהיה מגניב.

הנסיעה לא הלכה כמו שציפיתי. שמעתי סיפורים שלפעמים אנשים בנסיעות לחו"ל מתהפכים וגם חברים טובים רבים ומתנתקים בארץ זרה, אבל לא האמנתי שזה יקרה לי. בערך מהרגע שנחתנו הבלונדינית, שבארץ הייתה טיפוס מאוד דומיננטי, מעניין ומרשים, ובעיקר מישהי שחשבתי שהיא חברה שלי הפכה את עורה והתחילה לפנות נגדי. היא גם הסיתה את השתיים האחרות נגדי, הכל במסווה של 'כלום לא קורה (על פניי השטח)'. הסתובבתי איתן שבוע שבו אמנם הייתי איתן, אבל במציאות כבר לא הייתי חלק מהחבורה. ניסיתי לדבר עם הבלונדינית כמה פעמים ללא הצלחה, וכשזה לא עבד ניסיתי לדבר עם חברה שלה שהרגשתי שהיא הקול השפוי מבין השלוש, אבל היא התכחשה שמשהו השתנה ו-״הכל בסדר, אני לא יודעת על מה את מדברת״. אחרי שבוע כזה החלטנו להפריד כוחות וכשהגענו לחלק הבא של הטיול שעליו שילמנו יחדיו נפרדנו ולא שמעתי מהן יותר עד סוף הטיול.

הייתי לבד בארץ זרה, מפוחדת. יותר נכון – כמעט משותקת מפחד. לא היה לי מושג איפה אני, לאן ללכת ומה לעשות עם עצמי. ניסיתי לברר על הקדמת הטיסה שלי חזרה לארץ, אבל זה לא היה אפשרי ולא רציתי לספר להוריי שנזנחתי בחו"ל כדי לא להלחיץ אותם יותר ממה שהיו כבר. לא בטוחה שמישהו שלא חווה את זה יכול להבין מה זה אומר להיות לבד בארץ זרה בלי מושג מה לעשות שם. כל יום בזבזתי שעות באינטרנט קפה מדברת עם חברות בצ׳אט ולהורים התקשרתי בכל הזדמנות שיכולתי. הנסיעה הזאת היא אחת הטראומטיות של חיי, מתקרבת אליה רק במעט הנסיעה הגורלית ההיא להוריי עם פשוש שלא הפסיק לצרוח שעה שלמה ברצף מתוך הנסיעה. המשכתי לבד לאי נוסף שבו פגשתי קבוצה נוספת של ישראלים והתעלקתי עליה עד סוף הטיול. הרגשתי שאחרי זמן מה שגם הבחורות בקבוצה פחות רצו בחברתי אבל הייתי אחוזת אימה כך שהתעלמתי מהסימנים והמשכתי איתן עד הטיסה לארץ (הבחורות החדשות היו אמורות להיות באותה טיסה איתי לארץ בנוסף לבלונדינית מהעבודה). בשדה התעופה בתאילנד בצ'ק אין ביקשתי לא לשבת ליד הבלונדינית ואת הטיסה העברתי עם מכרותיי החדשות תוך התעלמות מההיא.

אחרי שחזרתי מתאילנד הסתבר שהבוסים שלי גילו שנסעתי לחו"ל ופיטרו אותי. זה לא היה ג'וב חלומותיי וכנראה הגיעה השעה, אז אמרתי שלום יפה ועברתי הלאה. את אחת הבחורות מהעבודה ראיתי רק עוד פעם אחת במשמרת והיא דיי התעלמה ממני. חברתה של הבלונדינית התנצלה קלות, סוג-של, בערך, על מה שקרה בחו"ל. נשארתי עם טעם רע בפה, חוסר אמון בבני אדם וחוסר רצון לנסוע לחו"ל בעתיד הקרוב או הרחוק.
הזמן חלף, ואחרי כמה חודשים הכרתי את חתיכוש. היה לנו טוב, היה לנו רע, לקח לנו זמן להתבסס כזוג, אבל אחרי כשנה כשזה קרה רציתי מאוד לנסוע לחו"ל איתו וניסיתי לגרום לזה לקרות על ידי התעקשות. זה היה בערך הריב הגדול שלנו אז, ובאמת שלא רבנו הרבה. אני ניסיתי ללחוץ עליו אבל לו היו את הסיבות שלו לסרב (עבודה, לימודים, כסף) והוא הבטיח לי שזה עוד יקרה, מתישהו, בעתיד. אחרי שהתחתנו ועלתה שאלת ירח דבש. חתיכוש רצה מאוד לנסוע לתאילנד כדי לתקן לי את החוויה העגומה מלפני שנים. מאוד התנגדתי וקיוויתי שהוא יוותר. בסוף שוכנעתי ונסענו באמצע 2014. זה היה כמעט 5 שנים בדיוק אחרי הנסיעה המקורית שלי לתאילנד ולקח לי זמן להשתחרר מההרגשה המגעילה והפחד שהנה, אני הולכת להיעזב באמצע הטיול לבד. בסופו של דבר זה היה טיול קסום שמאוד ניהנתי בו, ראיתי את היופי האמיתי של תאילנד, ויותר חשוב מכך – איך זה לטייל עם אדם אהוב, שאוהב אותי בחזרה ולא ינטוש אותי לא משנה מה. הוא הצליח להחזיר לי הרבה מהאמון שלי בבני אדם בזכות הטיול הזה. כל קיץ אנחנו נזכרים ועורגים לחזור לשם.

אחרי שחזרנו מתאילנד עברנו דירה ונכנסתי להריון, דברים שקורים, החיים וכאלה. הילד נולד, הילד גדל, הילד בגן והנה אנחנו כאן. עכשיו כשהאופציה חזרה להיות על השולחן התחלתי להרהר עליה ביני לבין עצמי, מתי ואיך זה יקרה. לא ידעתי איך ומתי אעלה אותה בפני חתיכוש, אבל זה כמובן יצא לא מתי שתכננתי ולא איך שתכננתי. במקום לשאול אותו על ארוחת ערב של סלט וביצה " ממי, בא לך לטוס לסופ"ש בטג'יקיסטן הקלאסית?", למודת ניסיון מר ומאוכזבת מהעבר התחלתי איתו ריב שבו פלטתי בצורה דיי מרירה שאני ממש מאוכזבת שהוא לא לוקח אותי לחו"ל, ושאם הוא לא רוצה אמצא מישהו שכן (אל דאגה, המישהו אמור להיות חברה ממין נקבה, לא איימתי לעזוב אותו בשביל סופ"ש בטג'יקיסטן הקלאסית. יש לי סטנדרטים בכל זאת). כבר ידעתי מה הייתה התשובה בעבר והייתי בטוחה שאקבל את אותה תשובה שוב. באופן מפתיע הוא דווקא הסכים ואפילו נתן תאריך מוגדר לפלא הזה. אני מחכה בהתרגשות לראות שזה באמת ייצא לפועל.

עכשיו רק נשארתי עם השאלה של למה זה כל כך דחוף לי לנסוע לחו"ל ברמה של לבזבז הרבה כסף וליזום ריב עם בן זוגי, שבאמת שזה אחד הנושאים הבודדים שאנחנו רבים עליו.

אולי זה בגלל הורים שלי, שכל שנה נוסעים לאיזה יעד בורגני אחר, עם ספא לסובייטים שבו באים לנפוש ולעשות טיפולים מרפאים לגוף. בעבר הם גם נסעו לסיורים מודרכים בכל מיני מדינות אירופאיות שהטיסות אליהן היו קצרות מספיק כדי שאמא שלי (שמפחדת מטיסות) תוכל לשרוד אותן. אולי זה סמל הסטטוס שבדבר, ואני מייחלת כבר להיות כמוהם, מסודרים כלכלית עם יכולת ליהנות מחייהם אחרי שנים של עבודה קשה. כשחושבים על זה, זה הפורמט היחידי של סמל סטטוס של "מסודרים" שאני מכירה. סביבי יש פחות אנשים בני גילי שיכולים להרשות לעצמם טיול כזה על בסיס שנתי, רק המבוגרים שיצאו כבר לפנסיה או כאלה שמרוויחים מספיק אחרי שנים של עלייה במדרגות השכר. אני אמנם רוצה לנסוע לחו"ל, אבל נראה לי שיותר מזה אני רוצה כבר לנוח ולהפסיק לדאוג כל כך לגבי לכסף.

יכול להיות שזאת שאיפה רומנטית של הלב, של לחיות את חיי כאמנית. יכול להיות שקראתי יותר מידי ביוגרפיות של אמנים. סופרים הם לא אלה שחיים חיים מיוסרים כאלכוהוליסטים, מנהלים רומנים עם דמויות מיוסרות (ויפות כמובן) וחברים של כל האנשים הנכונים (והמיוסרים) ברחבי העולם? אז שתייה זה נחמד אבל מעולם לא התמכרתי, לא רוצה חתיכים אחרים על פניי חתיכוש, והחברים שלי נכונים בעיקר לי, ואני בספק אם יתאימו לבר רפאלי או יהורם גאון. להגיד שאני מיוסרת? יותר כמו עצבנית עם אצבע קלה על האפליקצייה של הפייסבוק. מי אמר שארגיש יותר כאדם כותב אם אסע לחו"ל ואפזז בין האייפלים או הפיורדים? אולי אני פשוט צריכה לדפוק את הזרת ברגל של המיטה ואז לפתוח קובץ במחשב. משהו כזה קצר ויעיל. ייסורים, גרסת עשה זאת בעצמך.

הזמנים הם משונים

תקופה קצת משונה עוברת עליי. דברים בחיי שהיו תקועים הרבה זמן מתחילים לזרום, אפשרויות שהיו סגורות נפתחו לפתע ואני כמו אדם ממש רעב שמגיע פתאום לסופר, רוצה לאכול קורנפלקס עם גבינה צהובה, עוגת וניל עם שוקולד צ'יפס ופסטרמה, ורביולי גבינות עם שווארמה בתיבול מזרחי, הכל ומהר ועכשיו, כדי לסתום את החור שנפער בבטן כבר לפני הרבה זמן. אני מנסה להספיק הכל ולתפוס בשתי ידיים את כל מה שלא יכולתי עד כה, וזה צריך להיות עכשיו ומיד. אף פעם לא הייתי חזקה בדחיית סיפוקים, אבל פה יש גם מעט מין הפחד של ״אם לא עכשיו מי יודע מתי תצוץ ההזדמנות שוב?״

כשהייתי רווקה ההתנהלות הכלכלית שלי לא הייתה מהמוצלחות. החלפתי עבודות כמו גרביים והמעגל שחזרתי עליו היה כמה חודשי תעסוקה שבהם עבדתי בעבודה שבדרך כלל שנאתי ורציתי לברוח ממנה, מלווים בכמה חודשי אבטלה שבהם חיפשתי עבודה ולא הצלחתי ליהנות מהאבטלה כי חרדתי לגורל חשבון הבנק שלי והחשבונות שצריך לשלם. אחרי טיפול פסיכולוגי יקר הבנתי שהדרך להחזיק מעמד בעבודה היא למצוא עבודה שלא תגרום לי לרצות להשליך את עצמי מהקומה ה-16 של המשרד שבו עבדתי בזמנו, או מהקומה השנייה של המשרה האחרת שהייתה לי אז, או מהקומה החמישית של המשרה השלישית… נראה לי שהבנתם את העיקרון.

אז מצאתי עבודה בחנות ספרים שלא שנאתי ואפילו החזקתי בה שנתיים ו-8 חודשים, שזה בערך הכי הרבה שהחזקתי במקום עבודה ever, והסיבה שעזבתי אותה זה כי מצאתי את המשרה הנוכחית, שהיא טובה יותר מתגמלת יותר ועם אופק מקצועי, שזה משהו שלא חשבתי שיקרה לי, עבודה שאשכרה אפשר להתקדם ממנה.

ועם האוכל בא התיאבון. פתאום יש לי (קצת) כסף ו(קצת פחות) זמן לדברים שתמיד היו ברשימת ה-"כשאהיה מיליונרית". מסתבר שאם את מקבלת משכורת נורמלית ולא משכורת רעב, לא צריך להיות מיליונרית כדי להשיג את הדברים שאת רוצה. כמו למשל חו"ל. אני מתה לטוס לחו"ל. לראות עולם איכשהו תמיד נתפס כעניין של עשירים, של מי שיכול להרשות לעצמו את זה בנוסף לשכר דירה ולא במקומו. מותרות שהיא סוג של שחיתות ולא אוויר לנשימה, משב רוח ממקום אחר שהייתי רוצה לחוות לרגע קל. כמובן שהייתי רוצה לנסוע לקריביים לחודש ולהתקדם משם לניו-יורק ווייטנאם ופריז, אבל אני מוכנה להתחיל מאיזה סופ"ש בטרנסילבניה או משהו אטרקטיבי במידה דומה.

וילד. אני רוצה עוד ילד. מצער אותי שתכנון ילד נוסף נכנס לחישוב קפדני של "צריך לעבוד במקום X זמן כדי שלא יוכלו לפטר אותי, להרוויח מספיק במהלך ההריון כדי לקבל דמי לידה סבירים, האם אני יכולה לממן מטפלת/מעון במשכורת שלי וכמה זמן אוכל לשבת בבית כדי לתת לילד שלי כמה שיותר זמן בבית איתי שלא ארגיש חרא אמא שהכנסתי אותו למעון כשהוא כל כך קטן". בחיי שזה מה שאני חושבת, כל הזמן. הנוסחאות נעות בראשי, מסחררות אותי, ואין תשובה שהיא נכונה. כל יום מביא איתו משהו חדש, שדוחה או מקדים את תאריך ההוצאה לפועל. ולא, אני לא מאמינה ב"כל ילד מביא את המזל שלו". אני צריכה להיות מוכנה כמה שאפשר ולא לקוות שיפלו עליי שטרות משמיים, כי באותה מידה יכול ליפול גם פסנתר.

אני רוצה גם שהמשרה הבאה שלי תהיה מוצלחת יותר מהמשרה הנוכחית, יש לי יכולות ויש מקומות שבהם אוכל לנצל את היכולות האלה. המקום שבו אני נמצאת כרגע בא מראש עם תאריך תפוגה ואני בהחלט מתכוננת ליום הבא. הבעיה שקשה לי למצוא משרה שעומדת בקריטריונים שהעמדתי לעצמי. בכל פעם שאני מחפשת דבר גדול ומשמעותי בחיי (בן זוג, דירה, משרה) אני כותבת רשימה של הדברים שחשובים לי שיהיו בו/בה. כל פעם שהרשימה הזאת מפציעה היא מתחדדת ומתמקדת. אם פעם הקריטריון היה משרה שלא ארצה לקפוץ בגללה מהחלון היום אני גם רוצה שתספק ותקדם אותי מקצועית, השכר לא יהיה מעליב ותאפשר לי זמן לגדל את הילד שלי. ואיכשהו זה הפריט שהכי קשה לי להשיג מהרשימה. כי לנסוע לחו"ל אני רק צריכה לגרור את חתיכוש מתישהו לסופ"ש ולקוות שסבא וסבתא של פשוש יעזרו למאמץ המלחמתי, ולעשות ילד זה רק עניין של נו, איך אומרים? Just do it. אבל למצוא משרה היא משימה הרבה יותר קשה. ההיצע הוא אף פעם לא משהו, לא משנה באיזה תחום אני מחפשת או כמה ניסיון יש לי ובעיקר כי אני עדיין נלחמת בחוסר הביטחון שלי לגבי היכולות שלי ו-"למה שמישהו ירצה להעסיק דווקא אותי?"
אז בינתיים אני משתדלת לזוז קדימה כמה שאני יכולה למרות שנתיב התזוזה משתנה לפי איך קמתי בבוקר. אם היום אני במצב רוח טוב ומלאת אופטימיות אחפש עבודה שתעיף אותי למעלה וגבוה מכל הבחינות. אם קמתי ביום מעונן אני אחפש בחירות זהירות יותר, אשלח קורות חיים למשרות שאולי אני פחות רוצה אבל יש יותר סיכוי שאתקבל אליהן, וזאת מלחמה יום-יומית. לפעמים אני צריכה מישהו שיזכיר לי שאני יכולה ויש לאן לשאוף, ולפעמים אני זאת שמזכירה לעצמי. לכל יום יש אופק חדש בו אני מחפשת את המקום בשבילי, מקווה שבקרוב אמצא. הדבר הכי חשוב שאני צריכה להזכיר לעצמי שמי שמנסה לאכול הכל מהר ובבת אחת יגמור בסוף עם כאב בטן, ומותר ורצוי לקחת את הדברים לאט. כל דבר בעתו, גם אם אני רוצה אותם עכשיו-עכשיו-עכשיו.  

טיול לסופר

נוסעת לסופר. כבר בבית גאה בעצמי על כך שיצאתי בבוקר מוקדם מהשעה הרגילה לטיול סופר השבועי ואסיים מוקדם מספיק לנוח חצי שעה לפני שאצטרך לקחת את הילד. וכמובן שכמו שטפחתי לעצמי החיים טפחו לי בחזרה על הפרצוף.

הדרך לשם הייתה איטית מהרגיל, כל מכונית ומשאית שיכלתי להיתקע מאחוריה נתקעתי כמובן. הגעתי לחניון הסופר ומשום מה במקום ללכת לחנייה הקבועה שלי במפלס התחתון המוח שלי החליט לכוון אותי לנסות למצוא מקום במפלס העליון, על אף שראיתי את התור שהשתרך ממנו. הטעות התגלתה לי עד מהרה ולקח לי זמן לצאת משם, לרדת לחניון התחתון ולחפש שם חנייה. מה לעזאזל כולם הגיעו לסופר שלי ביום שני מָשְמִֶים בשבוע? אומנם פורים קרוב אך לא מספיק, זה לא חג שמקבלים בו שבתון, ובחייאת, אנשים לא אוהבים אוזני המן מספיק כדי לנהור בהמוניהם לסופר באמצע השבוע (אני דווקא מאוד אוהבת אוזני המן. בקרב בין סופגנייה לאוזן הבצק הפריך מנצח תמיד).
בחירה גרועה נוספת בצאתי מהחניון בדרך לסופר הייתה הבחירה בעגלת הקניות. הסופר מציע שני גדלים לעגלות – גדול וענק. אני תמיד לוקחת את הגדולה ומוצאת שלקראת סוף הסיבוב נקלעת למצב שבו העגלה נראת כמו משחק טטריס מצוי – החיתולים מסודרים במאוזן לביצים אך במאונך לארגז השתייה הקלה ואני מסתכלת על הקוטג' בשבע העיניים לראות שהוא לא מאבד את אחיזתו מעל התצורה הזאת. היום רציתי להיות חכמה ולקחתי את העגלה הענקית והטעות התבררה לי מהר מאוד. היא אולי גדולה אבל היא עגלה במלוא מובן המילה – בקושי לוקחת סיבובים וקשה לתמרן בה בין המעברים הצרים (כל הסופר היה זרוע בעמדות מלאות במשלוחי מנות, ממתקים ואביזרים ליצירת משלוחי מתנות מממתקים). כל סיבוב נאלצתי להזיז אנשים ולהתנצל כשניסיתי לעבור לידם ולא עליהם, והיו הרבה יותר מהם מבדרך כלל, מה שגרם לי להתנצל הרבה יותר ממה שאני מוכנה לאנשים שאני לא מכירה.
אבל לפני שהתחלתי את הסיבוב, ממש בכניסה לסופר, קצת אחרי הדלתות שנפתחות אוטומטית קיבלתי את קבלת הפנים האמתית שלי. זקנה (מהשורש מבוגר) הלכה לפניי באיטיות (שמתם לב שזאת התמה של טיול הזה?) ובזמן שהיא הולכת מגיע לאפי ריח חזק שלא ניתן להתעלם ממנו. הגברת הזקנה אכלה מולי באיטיות רבה סנדביץ' עם נקניק וחביתה, בתוך הסופר, תוך כדי שהיא מזדקנת לה. בהליכה. איטית. לא הצלחתי לעקוף אותה או את שאר האנשים שעמדו במסלולי כמו מכשולים שאסור לי לדרוס עד הרגע האחרון האפשרי (החיים הם לא גרסה של grand theft auto).
עברתי את היינות, השוקולדים, המשלוחים ואריזות המתנה והגעתי לתחנה הראשונה – הירקות. הקלמנטינה חייכה אליי איך שהגעתי (או שמא זאת הייתה מנדרינה? אני אף פעם לא מבדילה בין השתיים) וקיוויתי שזה סימן טוב. טעיתי. עכשיו אני יודעת שהיא חייכה אליי בלגלוג. היא ידעה שהעגבניות נראות טוב אך רכות מידי, המלפפונים יתפרקו לי בידיים ויראו חבוטים, והברוקולי יראה כאילו בילה כבר כמה ימים מחוץ למקרר והתחיל להצהיב. אספתי מה שיכולתי מהמבחר הלא מוצלח ועברתי הלאה. במחלקת המשקאות הרמתי ארגז כדי להכניסו לעגלה והוא התפרק עוד בטרם הגעתי איתו לחצי הדרך. הוא לא נפל לי על הרגל אבל הרגשתי שקיבלתי מה שמגיע לי על זה שהרמתי ארגז פפסי מקס. גם הארגז לא יכל לשאת את גודל הפדיחה (זה לא היה בשבילי! קניתי בשביל חבר! אני לא מוכנה שתחשבו עליי דברים כאלה!).

הפיאסקו המשיך כשהגעתי למדף הרטבים לבחור לי בקבוק של רוטב סויה. זה הזמן לציין שהסופר שאליו הלכתי הוא סופר שמיועד ברובו לעדה החרדית (אך לא רק), ועל כן כל מוצר שיש שם לרוב מגיע בגודל שמתאים למשפחה חרדית ממוצעת. אז נכון שרציתי רוטב סויה אבל כשגודל המיכל בו הרוטב הגיע היה כמעט 2 ליטר (1.89 ליטר ליתר דיוק) הבנתי שאני לא מעוניינת להשאיר את הרוטב כמורשת לצאצאיי שיחלקו אותו לדורי דורות אחרי מותי והחלטתי לוותר. אקנה אותו במקום אחר בכמות שלא לאלץ אותי לשתות ממנו לשוכרה כדי לסיים אותו (אפשר להשתכר מרוטב סויה בכלל? אולי אמציא משקה שיכלול רוטב סויה, אם יש רוסי לבן ורוסי שחור אני אמציא את הסיני הצהוב והכושל מבחינת הפוליטיקלי קורקט).
הישורת האחרונה הייתה במחלקת החלב. בהמה מהזן המצוי הפילה חבילת מרגרינה ומקום להחזיר אותה לידי הבחור שסידר את הסחורה על מדפי המקרר היא בעטה אותה לעברו במקום לשים אותה בקופסה כמו שביקש. החלטתי להיות נחמדה ולשים את החבילה במקום הנכון, מה שגרר שיחה עם המסדר עקום השיניים שהתארכה מעבר למה שהייתי מוכנה לו באותה העת (או בכלל, אם לומר את האמת) והגיעה איכשהו לכך שביתו עברה תאונה עם רכבה בשבוע שעבר ואיזה באסה שיש אנשים כאלה בכלל. חייכתי והנהנתי תוך כדי שאני נמלטת לעבר הקפואים. בשארית כוחותיי סיימתי במדף הגבינות והתקדמתי לעבר הקופה. בקופה שיחק לי המזל ומצאתי אחת שבה אני הייתי הבאה בתור והקופאי היה אדיב, שירותי והכי חשוב, מהיר. ארזתי את קניותיי, עברתי את פקק העגלות ביציאה מהסופר ודחפתי במאמצים עילאיים את העגלה העמוסה לעבר החניה.

אני יכולה עכשיו לספר לכם איזה מוסר השכל גדול שלמדתי מהחוויה הזאת, איזו תובנה שהיקום ניסה להראות לי על סבלנות ואורך רוח ואהבת האדם אבל תכלס אין לסיפור הזה מוסר השכל. שני דברים שכן ייקרו מעתה: א. פעם הבאה אני אצא בשעה הרגילה ולא אתגרה בגורל,  ו-ב. לפני החגים אני הולכת לשלוח את חתיכוש לסופר. יש לו יותר סבלנות לשטויות האלה ממני.

בדרך הביתה שוב נתקעתי מאחורי משאית.

שונאת אדם תחיה

יש איזו עייפות שאני מזהה אצלי בזמן האחרון, שמתבטאת באינטראקציות עם בני אדם. או שהם הפסיקו לעניין אותי או שאני הפסקתי לנסות. אני מנסה להבין מאיפה זה נובע אבל רק מגיעה לתוצאה הסופית – אני נפגשת עם כל מיני אנשים, ברמות הכרויות שונות בכל מיני מפגשים חברתיים, עושה את כל "התנועות הנכונות" (מכירה, מדברת, מקשיבה, צוחקת) אבל בסוף רק נהנית עם החברים הבאמת קרובים שלי, אלה שיקבלו אותי בפיג'מה, מצב רוח זועף ורגליים לא מגולחות (למה שיעניינו אותם השערות ברגליים שלי? אני שואלת את עצמי ואין לי מענה). אז חשבתי לנסות לנתח את הנושא בדרך הכי טובה שאני מכירה – רשימת א'-ב' שתגיע למסקנה. לימדו את זה בבית ספר, זה בטח נכון.

א. זאת אני – מעולם לא הייתי חובבת אדם, דבר שרק מחמיר עם אנשים. אם פעם עוד הייתי סבלנית לאנשים מכל הסוגים והמינים (קרי: סתומים) גם אם לא ממש אהבתי את זה, היום אני כבר לא מוכנה לתת להם ליהנות מהספק. אתם סתומים? יש חשד קל שבקלים שאתם סתומים? רק הסתכלתם עליי במבט עם עיניי עגל ריקות? לכו מכאן לפני שתצטערו על זה. אני יודעת שאני כבר מצטערת על זה. אם אין לכם דבר חכם להגיד עדיף לשתוק, או אפילו יותר טוב, להתפוגג מכאן ומהיקום עצמו ככלל. בעבר הכוחות הנפשיים שלי עוד גויסו לתגובות מסוג "וואהו, ממש מעניין, אני פשוט בדיוק צריכה להגיע לקופה/לבעלי/לפתח תקווה ולכן אני נאלצת לעזוב את הדיון המחכים והמדהים הזה, נתראה מתישהו (בתקווה שלעולם לא)". היום הם התדלדלו לכדי מבטים עוינים ונהמות. זה עובד לחתולים, זה יעבוד אצלי. פעם גם היה לי כוח להיות חברתית וחברותית, להכיר אנשים חדשים וליהנות איתם בסיטואציה חברתית, דבר שדועך עם כל שנה שעוברת. היום אני בסדר גמור עם לשבת בצד, להנהן מידי פעם וללחוש לחתיכוש הערות ציניות באוזן. אני מבוגרת מספיק לעשות מה שבא לי, ואני מאמינה שאנשים יחבבו אותי כך או אחרת, ואם לא – אז לא. באמת שזה לא מעניין אותי עד כדי כך. או בכלל.

ב. זה אתם – לא "אתם" אתם, אנשים באופן כללי. כל מי שקורא את הטקסט הזה יודע כמה אני אוהבת, מכבדת ומעריכה אותו, כבר אמרתי לך את זה פעמים רבות, התחבקנו, התנשקנו והחלפנו מתכונים בנושא. אבל האנשים האחרים, אלה שהם לא את/ה, אנשי היום-יום, שצריך לנווט מולם מרגע שעזבנו את הבית או הדלקנו את הנייד, אנשים שלא בחרנו להיות במגע איתם אלא הוא נכפה עלינו מכורח הנסיבות ובאופן כללי אנשים, שקיימים ומסבים את תשומת לבנו לכך שהם קיימים. אולי הם נהיו מעצבנים יותר, או עצבניים יותר, או מעציבים יותר בטיפשותם ככל שהזמן עובר, אולי שלושתם יחדיו, העיקר שמשהו כאן הפך למוגזם ויותר ממה שבא לי להתמודד איתו בעת צאתי מהקונכייה שלי.

ג. זאת הסיטואציה – קורה לי הרבה שיש לי תחושת מיאוס וביאוס עוד לפני שיצאתי מהבית לאירועים שאני כבולה אליהם בגלל סיבה מופרכת כלשהי שאני מרגישה שלא מצדיקה את מאמציי (אמאבא שרוצים לראות שאני חיה, כאלה). בחייאת, אם אתם מחלקים אוכל אני אבוא, אבל אל תכריחו אותי לדבר. אני אשחק בפלאפון, אוכל קינוח ואעלם לכם מהחיים כמו שבאתי, בטויוטה. לא בא לי סמול טוק, לא בא לי לשמוע על העבודה שלכם, על הילדים שלכם, לצחוק מהבדיחות שלכם. כרגע מספיק קשה לי עם העבודה שלי, רק הילדים שלי מעניינים אותי ואין לי ילדים, ואם אני רוצה, אני אצחיק את עצמי. אני לא יכולה לספור את מספר פעמים מצאתי את עצמי בחדר מלא אנשים עם מחשבה אחת בראשי-החוצה, לאיפה שהחמצן נמצא. בעולם מושלם אני הייתי בוחרת לאן להגיע ואם בא לי להצטרף לאירוע משפחתי/חברתי שמתקיים אבל העולם לא מושלם ואני מתמרמרת בדרכי לעוד אירוע שלא בא לי עליו עוד לפני שהוזמנתי.

אז מה היה לנו כאן? הרבה פוצים, סרבנות כללית, ממורמרת נרגנת ואחד אלוהינו. המסקנה לרשימת ה-א'-ב' הזאת – זה אתם, לגמרי אתם (לא ״אתם״, דיברנו על זה). אתם הגורמים לסעיף א' – אתם מעצבנים אותי, אתה מהווים סעיף ב' ואתם מייצרים את סעיף ג'. אתם אלה שגורמים לי לשאת את פניי לשמיים ולזעוק "אלוהים שבשמים! מה עשיתי רע? למה אין לי שקט? זה בגלל שאני מתנחלת נכון? ידעתי!" די, גמרתם אותי. מה בסך הכל ביקשתי? קצת שקט? קצת נחת? למה אתם עדיין נושמים לידי? אחרי 33 שנים על כדור הארץ כנראה התעייפתי. אני רוצה להיות רק ליד אנשים חמודים שעושים לי מסג' ברגליים (חתיכוש), מחליפים לי את המצעים (חתיכוש) ואומרים לי שהלוק הזה של כבשת אלפקה שעברה בשטיפת מכוניות שאני מתעוררת אליו כל בוקר הוא ממש יפה. לפני ציחצוח שיניים. למה לא כולם כמו חתיכוש???

אבל עם כל הבדיחות והחידודים האמת היא שהמסקנה שהגעתי אליה היא שאם בעבר היה חשוב לי להראות נוכחות, להתאמץ, להיות אהודה, עכשיו זה כבר לא. בגרתי, החכמתי, יש לי קצת יותר ביטחון עצמי ולכן אני מבינה שאם אוהבים אותי זה בגלל מי שאני ולא בגלל מה שאני עושה (מצחיקה/מבדרת/אופה דברים ממש טעימים). חבריי ומשפחתי יאהבו אותי גם אם אדבר איתם על ייעוץ פנסיוני ואופי נשירת השיער בחמוסים (למרות שאני בטוחה שאולי שאחרי שנדבר על זה הם יאהבו אותי קצת פחות) ולכן אני אעדיף להיות איתם בחדר אחד במקום להתמודד עם כל העולם, איש מעצבן אחד בכל פעם וגם בקבוצות. יש מי שמתבאס על כך שהוא כבר לא בשנות ה-20 לחייו אבל אני מודה שזה פחות מדבר אליי. יש שלווה שלא הייתה לי אז, בלי המרדף הבלתי פוסק והעבודה המאומצת להיות הכי מצחיקה והכי נהדרת. עכשיו אני יודעת שגם בלי הפירוטכניקה- you love me,  you really really love me.

נקבות מנסות לגנוב לי את הגבר

נקבות מנסות לגנוב לי את הגבר 

היום חתיכוש התחיל לעבוד בבניין שונה מההוא שהוא עבד בו עד כה. הוא הגיע למשרד חדש להחליף עובדת אחרת במהלך ישיבה כדי לשחרר אותה. הסתיימה הישיבה, הוא יוצא מהמשרד ומוצא את העובדת (אתן לה את השם הבדוי "קוגרית כהן") אורבת לו. קוגרית התחילה להתקיף אותו מהרגע שהוא יצא מהחדר (ההערות בסוגריים זה שלי):

"היי, מה שלומך? איזה נחמד שהצטרפת. תגיד, יש לך פייסבוק?"

"לא, אין לי. האמת היא שאני אפילו לא ברשימת הטלפונים עדיין"

"אל תדאג" [תנועת יד] "כבר נשיג את הטלפון שלך (כי אנחנו עדת רכלניות עם קשרים)".

"תדע לך שהמנהלות ממש התרשמו ממך. אתה באמת נראה איכותי (כלומר חתיך). יש לך קעקועים?"

"לא, תסתכלי עליי, אני די מרובע"

"מרובע אבל בטעם טוב (כלומר חתיך שיודע להתלבש). דווקא סם זה שם של מישהו כזה שיהיו לו קעקועים" (עוד שנייה היא מבקשת ממנו להוריד את החולצה בשביל שלב ההוכחות).

"תואר?"

"כן, משפטים (כלומר חתיך שיודע להתלבש ופוטניציאל השתכרות מרשים)"

וזה ממשיך:

"עוד שאלה חצופה: נשוי? ילדים?"

"כן, נשוי ואבא לילד"

"איך קראתם לו?"

"דוד"

"באמת? לא לירוי או שון? דווקא עם שם כמו סם חשבתי שתקראו לו בשם כזה (פגשת אותו לפני חצי דקה את כבר יודעת איך הוא יקרא לילדים שלו?).

ואיפה אשתך עובדת?"

"ברשות השידור"

"מה, היא שדרנית? (היא לא לרמה שלך, בוא אני אכיר לך את חברה שלי שיראל, גרושה איכותית פלוס 2)"

"לא, בדיגיטל"

"טוב, נעים להכיר. בוא ביום ראשון בבוקר, אעשה לך קפה (ואז אמשיך לבדוק את הסחורה)".

כבר הבנתי שחתיכוש עובד עם עדת תרנגולות שמתות להתחתן/לחתן את הבנות/חברות שלהן ורק מחפשות זכר איכותי אבל זה בהחלט לוקח בתור המתקפה הכי חוצפנית "מה-יש-לי-להתבייש-אני-רק-שואלת-זה-לא-בשבילי-אני-נשואה-בכלל" ששמעתי עליה. אני בטוחה שהיא תחזור ללול ותעדכן בממצאים. בדקתי לחתיכוש את הצוואר כדי לראות אם נשארו סימנים טפרים שלה על העורק הראשי.

בקיצור חברות, אני מארגנת משלחת עם לפידים וקילשונים שתצא מירושלים ביום א' ב–8:00 למקום עבודתו של חתיכוש. כל המעוניינת לעזור לי במלחמתי הצודקת/יש לה שיפוד שעליו אמקם את גברת כהן. פרטים בפרטי

משמרת

העין מציקה. יבש לי, מגרד. מה השעה בכלל? אמצע הלילה. טוב, פיפי ולמיטה. לא נרדמת. קצת בפלאפון,עוד פיפי, פתאום רעבה.עדיין מציק בעין. אחרי שעתיים כאלה הבנתי שלישון אני כבר לא אחזור.  קמה, מתחילה להתארגן. מקלחת, צחצוח שניים, בגדים, פריכיות בתיק עם גבינה ויצאתי לדרך. קר בחוץ מאוד אבל מה שחשוב מכך זה שהיום יצאתי יחסית מוקדם, אאחר רק בכמה דקות. מגיעה למשמרת באיחור של 7 דקות בלבד ואני לא הראשונה. חשבתי שנהיה שלושה, מסתבר שהופס, שובב אחד נפל. אז אני לבד עם גורר הרגליים. מה שאומר שאני לבד. הוא נחמד והכל אבל בעבודה הוא לא חזק. אני נחמדה ונעימה אליו כי בסך הכל הוא אדם טוב, אבל גם מתוסכלת שהגעתי באיחור וכבר הספקתי להעלות 8 כתבות ו-2 ידיעות בזמן שגורר הרגליים הקליד לאט-לאט 3 ידיעות וכתבה אחת. כשהוא עבר על הרשימה של מה נשאר לעשות הסתבר שעשיתי את הרוב. מקשיבה לשני ראיונות לא מעניינים במיוחד ומנסה להוציא מהם ציטוטים בזמן שהוא בהפסקה. המשמרת ממשיכה בעצלתיים. נדמה שאפילו הידיעות משעממות יותר מהרגיל. גורר חוזר מההפסקה ואני שמחה לגלות שהלמלמית שבדרך ככל עובדת ביום רביעי לא תעבוד מחר. היא אפילו יותר גרועה ממנו. היא נחמדה אבל בו בזמן איטית, לא מעוניינת, לא אכפת לה, חסרת מוטיבציה כאילו זאת העבודה הצדדית שהיא חייבת לעשות כל שבוע. בעצם, למה כאילו? זה בדיוק מה שזה בשבילה, משמרת שהיא שעות נוספות, והיחס הוא בהתאם – ישלמו לה לא משנה מה היא תעשה פה, אז היא תגיע מאוחר ותצא מוקדם ובין לבין תשחק סוליטייר בנייד. זאת גישה שמאפיינת חלק מהעובדים כאן וזה גורם לי לי לעירוב רגשות שכולל תסכול, עצבים, חוסר אונים ובעיקר הרגשת "איך-איך-איך מקום כזה עדיין קיים?". כששניהם במשמרת יחד איתי אני משתגעת – מצד אחד אני עושה הכל מהר ומנסה להספיק כמה שיותר כדי שלא אקבל את עיניי העגל האלה של "אני אמור לעשות את זה? אני? אה… טוב… בסדר… אולי עדיף שאת תעשי את זה"; מצד שני, חוסר המוטיבציה סוחף גם אותי. למה לפרפר אם אני יכולה לקרוא רכילות בפנאי פלוס או להתעדכן באופנה האחרונה? אני אפילו לא אוהבת לעשות את הדברים האלה, אבל זה מה שנשאר לעשות עם מחשב, זמן ואף אחד שמשגיח עליך. בינתיים הגורר עובד לאט תוך כדי גלישה באתרים שלא קשורים לעבודה ואני משתדלת למצוא מה לעשות. בסוף אני מתייאשת ועוברת לפייסבוק בפלאפון. אני כל כך עייפה, אחרי שלוש שעות שינה אני מוצאת שאני נרדמת מול המסך.

אחרי התעפצות קלה אני חוזרת לעצמי וממשיכה במה שזה לא היה שעשיתי לפני כן. הרבה יותר קל וכיף לעבוד עם מי שמלא מרץ, אלה שיש להם מוטיבציה ורוצים לעשות עבודה טובה. אנחנו עובדים, אנחנו צוחקים והזמן רץ. קל להיסחף בעשייה כמו שקל להיסחף בשקיעה והקטנת הראש. וזאת הבעיה כאן. אני מרגישה כמו בספר של דיקנס – זאת העבודה הטובה ביותר שהייתה לי, זאת העבודה הגרועה ביותר שהייתה לי. לאט לאט הדקות מזדחלות עד תום המשמרת. אני מתייאשת 7 דקות לפני הסוף ואומרת לו שאני יוצאת יותר מוקדם. אני יודעת שהגורר רצה לצאת ב-12:00 אבל אני הקדמתי אותו ועכשיו הוא יצטרך לחכות למשמרת הבאה שתגיע, שמורכבת רובה ככולה ממאחרים. וכמו שצפיתי 5 דקות אחרי שיצאתי ההיא מיום רביעי שמגיעה עכשיו למשמרת מודיעה בוואטסאפ שהיא מאחרת. תודה לאל שעפתי משם. שלום לאנשים, שלום למאבטחים, שלום שלום אל תבואו לי בחלום. איזו חולירע עם ג'יפ שכור חוסם לי את הכניסה לאוטו ואני צריכה להשתחל מהצד שליד הנהג תוך כדי איחולים לבריאותו. פרחה שנכנסה לחניון כמעט חוסמת לי את היציאה וברור לי ולמאבטח בכניסה שלא מעניין אותה שהיא חונה כמו האות השביעית באלף-בית. הוא בא להעיר לה בזמן שאני מתה להתחפף. מלא תנועה, עומסים בכבישים, עיר פקוקה ומלאת זבל בגלל השביתה. ליד העבודה זה לא כל כך נורא אבל אני יודעת שבמרכז העיר הרבה יותר גרוע. הכביש מלא נהגים גרועים. נהג אחד באוטו מתפרק, חסר סבלנות, צופר לי בלי סיבה וחותך אותי ועוד מישהו כי הוא יכול. נוסעת לאט, נוסעת בזהירות. ביציאה מהעיר התנועה נחלשת, רק עוד משימה אחת ואני בדרך הביתה. עוצרת לתדלק ומחזיקה את עצמי מלקפוץ למאפיה ליד לקנות עוגת שמרים. מתניעה את האוטו ומאיטה ליד איזה אידיוט שנוסע מהר מידי בקטע של הכביש שמלא תמיד מכוניות ואנשים. עוד כמה דקות ואני עוצרת, האמברקס עולה, ההילוך מועבר לחנייה. יוצאת מהאוטו, פותחת את הדלת עם מפתח. עוד משמרת נגמרה.

השראה

אני זקוקה להשראה. מסתבר שאחרי שנה וחצי של בית-עבודה-ילד-בנזוג לא נשארו לי יותר מידי דברים שגורמים לי לרצות להזיז את התחת, לחלום, לכתוב, לשאוף. ידעתי שאני צריכה איזה משהו, איזה סמן חיצוני, איזה תאריך יעד שממנו אני מתחילה להזיז דברים, גם מנטלית וגם פיזית. הפור נפל על ה-1.1.201. כי זה תאריך יפה, כי זה נדוש, כי זה מזכיר לי שיש לי עוד כך וכך זמן לדברים מסוימים שהתחלתי לתכנן עוד לפני כן. חלק מהעניין זה שאני רוצה לפגוש אנשים ולעשות דברים שיקדמו אותי למטרות שלי (שחלקן עוד לא הגדרתי לעצמי), למצוא עבודה חדשה ומעניינת, לקרוא ולכתוב יותר, לצאת מהמקום שבו אני נמצאת. אז היום הצעתי דייט לקפה למישהי שמלא זמן רציתי לפגוש ואמרתי לעצמי "אה! היא בחופשת לידה! יש לי מלא זמן!" וחיכיתי כל כך הרבה זמן עד שמחר נגמרת חופשת הלידה שלה (מגיע לי. דחיינית). אז לא לחכות עד הרגע האחרון להוציא דברים כאלה לפועל זה בהחלט מוסר השכל חשוב שאשתדל לא לשכוח מעכשיו (או לדחות. כי אני דחיינית. ואולי כדי להפסיק עם זה. או להפחית.הרבה פחות דחייניות. אני יכולה להיגמל אני נשבעת) שבוע הבא אני פוגשת ערימת חברים מחתרתית, אנשים חכמים ומוכשרים שלא ראיתי מזמן ואני ממש מתגעגעת אליהם, מקווה שכולם יבואו (ומי שקורא את זה ויודע שעליו אני מדברת – אני יודעת איפה אתם גרים, חסר לכם שאתם לא באים). וכאן זה הזמן להציף את המחשבה שיש לי בראש מזה זמן. אני רוצה לנסות דברים חדשים, לפגוש אנשים מוכשרים, לקבל הצעות מעניינות ולראות לאן אני יכולה להגיע. אם יש לכם איזה אירוע מעניין שנראה לכם שיעניין אותי, סרט/ספר שאני ממש חייבת לקרוא/לראות כדי שחיי יהיו שלמים ומעניינים אותי, הצעות עבודה מעניינות, או סתם פגישת קפה עם פחמימות שוות אני כאן. דברו אליי, תייגו אותי, תציעו לי. השנה הזאת הולכת להיות מעניינת. תודה לכם מראש

אין לנו מה לחשוש אלא מהפיפי עצמו

יש לי יותר מידי פיפי בחיים שלי. הרבה יותר מידי. והקטע הוא שרובו אפילו לא שלי.

היום שלי מתחיל בדרך כלל מתחיל בפיפי של הפשוש, החיתול המלא שהוא מכין לי הבוקר, ואם התמזל מזלי והחיתול לא החזיק אז גם פיפי על הבגדים, על מיטה ועל המצעים. והעניין הזה עם פיפי וחיתולים ממשיך כל היום עד שהוא הולך לישון (לפעמים הוא גם מתעורר משינה ואז יש גם פיפי לילה). הקטע שהפיפי שלו הוא הפיפי הכי נחמד. כן כן, גם כשהוא היה קטן הוא היה עושה פיפי עליי וגם על עצמו (שפריץ ישר לעין), זה עדיין היה פיפי נחמד שלא מסריח יותר מידי. הוא לא אוכל את כל הזבל שמבוגרים אוכלים ולא שותה משקאות רעילים וחומציים אז יש לו פיפי כזה חמוד ובעל ריח מתוק (בחיי! אני נשבעת!). ואם לא שמעתם את פשוש אומר "פייפיי" בקול המתוק שלו לא שמעתם קסם מימיכם.
ויש את הפיפי התוקפני. אני לא יודעת מי האנשים האלה שחושבים שזה לגיטימי להשתין ברחוב על איזה עץ או קיר אבל זה איכס והם איכס. אני מניחה שהם גברים ואני חושבת לעצמי שאם אני, כמו כל אישה ממוצעת,  עושה פיפי 10 פעמים ביום ואף אחת מהם לא ברחוב אולי גם מישהו מהם יכול להחזיק את זרנוק השתן שלו בתוך המכנסיים ולא להסריח לי את הספסל ליד האוטובוס הביתה או את החנייה ליד העבודה (ומכיוון שאני עובדת בשכונה חרדית – יהודים טובים! אין איזה הלכה נגד השתנה בפומבי? ושמרת את מימך לעצמך עד שמצאת בית לשימושך?) והפיפי הזה יושב בשמש כל היום והריח שלו מתעצם ומתעצם עד שיש לו חיים משל עצמו והוא הופך למין מתקפה חומצית על כל החושים ובאמת שאני לא חושבת שמגיע לי כבת אדם חפה מפשע, צנועה, עובדת קשה, יפה, שנונה, מצחיקה ונהדרת (קצת סטיתי מהנושא) לספוג את המטרד הזה.

ויש כמובן את הפיפי האישי שלי. יש לי יחסים סבוכים עם פיפי. הוא לא הפריע לי עד שלפני כ-6 שנים התגלה לי איזה מצב רפואי כלשהו שאילץ אותי לקחת כדורים משתנים, דבר שאני עושה עד היום וגורם לי לאפילו עוד יותר פיפי. אז מפיפי שהוא נו, סתם פיפי, עברתי לפיפי של "אני הולכת להשתין עכשיו במכנסיים את נהר הפיפי, אם כל הפיפיים שיכניס אותי לספר שיאי גינס" פיפי מידי יום, פעמיים ביום לפחות. וכמובן יש את כל הבדיקות האלה שנובעות ממצבי הרפואי, כאלה שמצריכות אותי לאסוף שתן במשך 24 שעות ועוד תענוגות מסוג זה, כך שזה לא רק לעשות פיפי אלא גם להתעסק איתו. הדבר הכי נחמד שקרה לי במחלקת יולדות (אחרי לידת פשוש כמובן) היא הקתטר שהכניסו לי אחרי הלידה, דבר שגרם לי לעשות פיפי בשקית שמחוברת אליי לאיזה יומיים. בחיי שהיומיים האלה בלי הקפיצות האלה לבית הכיסא 10 פעמים ביום היו הדבר הכי נהדר שקרה לי והייתי הולכת גם עכשיו על קתטר ברגע זה אם הייתי יכולה. הלידה גם השאירה אותי עם התסמין הנחמד הזה של בריחת שתן, כך שלא רק שיש לי פיפי בכמויות בלתי סבירות במהלך היום, הוא גם פיפי שאי אפשר להשתלט עליו. ממש pipi gone wild.  

מכיוון שאני לא הולכת להפסיק להשתין בזמן הקרוב ופשוש לא הולך להיגמל מחיתולים הדבר היחידי שבאמת חיכיתי לו זה הגשם שהגיע היום למחוזותינו. גשם נקי שיירד במרץ וישטוף את הרחובות, ימסמס את ריחה הצחנה בתחנה ויפוגג את הסירחון בחניון. אולי הוא גם ימנע מכל מלכי הפיפי ברחוב, נסיכי ההשתנה בלי המתנה, להפסיק לשלוף את היונתן הקטן שלהם על כל שיח תמים מחשש שהיונתן שלהם יצטנן ויחטוף נזלת (אמן יחטפו דלקת ביובל המבולבל שלהם על זה שהם מסריחים לי את החיים. אמן). בעצם כשאני חושבת על זה גשם זה פיפי מהשמיים. יבורך הפיפי מהשמיים כפליים.